ביום השואה שחלף התארחתי "בזיכרון בסלון". עדותו של שמואל בגילו המתקדם היתה מרגשת עד שקשה היה לדלות מתוכה את התמונה הכוללת על חוויות השואה
שצרבו את בשרו ולא נשכחו. מבוגרים וצעירים ישבנו קשובים מרותקים כמבקשים להבין עוד את מה ש"נשלחנו" להעביר לדורות הבאים.
השבוע קראתי את הספר שרידי זיכרונות - שש עדויות לזכר שישה מיליון מאת יפה וינשטיין ו"חזרתי" שוב לאותו מפגש. אנו כמו הניצולים מאמינים שחשוב לספר
למרות הקושי הגדול לחוות את טראומות התקופה.
"...כשפינו אותנו משם, אז התחילו הצרות הגדולות. אנשים לא התקלחו, והכינים מצאו את מקומן. הראשים שרצו כינים, גם הבגדים, מיליונים של כינים. היינו מורעבים וגם הכינים אכלו אותנו. כשהגענו לברגן בלזן, ראינו את אלו שהגיעו במשלוחים כמה ימים לפנינו. שאלנו אותם מה הם עושים פה, והם ענו לנו..."רק מתים. לא עובדים, לא עושים כלום. מי שנכנע לא יוצא חי". האנשים פשוט חיכו למות. ואנחנו ראינו אותם מתים מרעב.
כעבור כמה ימים קציני האס-אס עשו סלקציה והכניסו אלף וחמש מאות איש בהם אני, לתוך חצר ענקית. בלי מיטות ובלי תנאים בכלל. קבלנו הוראה להתפשט וללכת לכיוון הדלת. אלה שנראו יחסית בסדר קבלו הוראה להסתדר בחמישיות על יד הצריף. מי שהיה חלש נשלח בחזרה לחדר. אותי החזירו לחדר, אבל אבא שלי נותר בחוץ...."
( מתוך עדותו של אברהם הוס עמ' 42 בספר)
כדי שלא נשכח!
כדי שלא נאפשר למכחישים להצליח במזימה העיקשת לשכנע אל כל מי שרק רוצה לשמוע שלא הייתה שואה.
הספר "שרידי זיכרונות" מביא את עדותם של שישה ניצולים ששרדו על אף התופת הקשה שעברו.
שרידי זיכרונות שקשה היה לדלות מהם ולא רק בשל גילם המתקדם וכדי שעדותם לא יכלה להישאר אילמת.
כל עדות, כל שבב מידע שנשמר כתוב מצטרף לארכיון הזיכרונות של העם היהודי כדי שהשואה הזו לא תשוב עוד לעולם.
שרידי זיכרונות - שש עדויות לזכר שישה מיליון
כתבה יפה וינשטיין
הוצאת מדיה 10
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה