מי שישרוד-שיספר: מבט אישי על מלחמת יום הכיפורים

לא אשכח את יום השבת ההוא יום הכיפורים בשנת 1973. 
הייתי תלמידה בכיתה י' מנסה ללמוד לקראת מבחן בהיסטוריה שאמור היה להתקיים למחרת. במחשבה לאחור אני שואלת: מעניין מה היה קורה היום בעידן שזכויות התלמיד כל כך משמעותיות, האם גם היום היו קובעים תאריך בחינה למחרת יום הכיפורים? ומה יעשו כל הצמים? וכיצד יתכוננו?

אבל המבחן שלי לא התקיים למחרת וגם לא חודשים אחרי.
יוסי המורה להסטוריה גוייס באותה שבת למלחמה ולא חזר לבית הספר גם אחרי 90 ימי המילואים שעשה בגדה המערבית של תעלת סואץ.


אני זוכרת בפרוט את ארועי המלמה ההיא, הייתי מעורה ומעורבת בכל מיידע שהגיע מהחזית והשתתפתי בסיוע שנתנו כל בני הנוער במשקי החברים שגוייסו במושב בו גדלתי, אחרי 2 יממות ירדתי לפתחת רפיח לבית אחותי שנותרה לבדה עם עול כל השדות על אחריות ותינוק בן חודש, אחרי שבלילה כבר גייסו את בעלה ששרת אז בצנחנים.

התמונות הראשונים של כל הנופלים בשבי מלאו את דפי העיתונאים באוקטובר ההוא. 
רבים מהאזרחים בני משפחות החיילים שנשארו בעורף, ניסו לאתר את יקיריהם 
מהם לא נשמעו אותות חיים מאז שגוייסו. 
לא שוכחת את התמונה ואת הרגע בו זיהו בבית השכנים במושב את בן דודה השבוי. 

ד"ר דן פלג היה אז סטאזר במחלקה פנימית א' בבית החולים מאיר בכפר סבא כאשר יצא לשרות המילואים הראשון שלו באמצע ספטמבר 1973. מצוייד בספרי קריאה להפגת השיעמום במעוז ובתקווה לסיים את כתיבת עבודת הגמר במסגרת לימודי הרפואה המתמקם במעוז וספר את הימים לשוב את אישתו הצעירה והתינוקת.  

כבר ביום השני למלחמה הופקר מעוז "מפצח" לגורלו. חיילי המעוז לחמו בחירוף נפש. רבים מלוחמי  המעוז נפצעו וטופלו ע"י ד"ר דן פלג, אשר שימש כרופא המעוז במסגרת שירות מילואים שגרתי. שישה מחיילי המעוז נרצחו על ידי המצרים בדם קר לאחר הכניעה. יחד עם לוחמי המעוז אשר שרדו את תופת הלחימה מצא עצמו ד"ר פלג מנסה לשרוד 40 ימי שבי אכזריים.

"אנו הולכים בתעלה לעבר היציאה מהמעוז, ידינו מורמות לאות כניעה. המצרים שכורי ניצחון, 

עומדים על שפת התעלה, מכים בנו בקתות רוביהם... 

הידים המורמות שלי מנסות להגן על ראשי, אבל ללא הצלחה. 

המצרים חובטים בראשי, בידי ובכתפי שבלטו מחוץ לתעלה... 

אני מותש לחלוטין קרוב לעילפו, חושי מעורפלים... כולי כואב, בקושי הולך..."

"אני לא יכל לשכוח את המראה הזה, כשהמצרים הורידו את הדגל שלנו 

והניפו במקומו את הדגל המצרי.

מאז אותו אירוע תלוי על ביתי דגל ישראל באופן קבוע, 

לא רק ביום העצמאות".

ברגישות רבה, מנקודת מבטו האישית, מתאר ד"ר פלג את המהלך המצמרר של המלחמה והשבי

רק בחלוף 40 שנה העז ד"ר פלג לראשונה לפתוח את תיבה הפנדורה אשר הייתה נעולה כל השנים ולנסות למצוא מענה לשאלות המטרידות אותו עד היו

?מדוע לא פונו המעוזים, לרבות "מפצח", עם תחילת הקרבות

?סירוב פקודה במהלך לחימה - הלם קרב או פחד

היחס לשבויי המלחמה

השלכות המלחמה והשבי עליו ועל בני משפחתו הקרובים

מי שישרוד שיספר הוא מסמך אותנטי מרגש בו מנסח הכותב את צלקות חייו הפיזיות והנפשיות ממלחמת יום הכיפורים ותקופת השבי במצריים. 

     ד"ר דן פלג רופא נשים ומיילד שניהל את חדר הלידה של המרכז הרפואי רבין לאורך שנים רבות. 

הספר: מי שישרוד-שיספר: מבט אישי על מלחמת יום הכיפורים מאת ד"ר דן פלג בהוצאת אסטרולוג

312 עמודים, 98 ₪







ריקי ברוך 

נשמת האהבה - קובץ סיפורים שמנציח רבינדראנת טאגור, חתן פרס נובל לספרות

דקות קצרות חלפו מהרגע שהגיע הספר נשמת האהבה לידי עד שדפדפתי ועיני נשבו מרותקות לסגנון הכתיבה ולתוכן שהביא בסיפור הפותח את כניסה אסורה. שהרי אין דבר יותר מסקרן את הקורא השבוי מאשר הכותרת הכניסה אסורה.
ואכן, דקות חלפו עד שהפכתי מרותקת לסיפור על אישיותה של ג'איקאלי דווי, האלמנה ששימשה משגיחת המקדש. 

רבינדראנת טאגור: משורר, סופר, פילוסוף, מחנך, מוזיקאי, מלחין, מחזאי ושחקן, היה הסופר האסיאתי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות ב-1913. בספרו נשמת האהבה מנציח חתן פרס נובל לספרות, את נשמת אהובתו היא הודו הססגונית, על מגוון אנשיה, מנהגיה ומסורותיה בכתיבה רגישה ופיוטית שכבשה את לב הקוראים בעולם כולו. הספר מכיל 27 סיפורים, ובסופו מצורף מילון מפורט ורחב של מושגים בסיסיים ושמות השזורים בכתובים ובתרבות ההודית.

״למורה שלנו היה נשק מיוחד לענות נערים, שלמראית עין נראה פעוט וחסר חשיבות, אך לאמיתו של דבר, היה אכזרי להחריד. הוא החליט לכנות אותנו בשמות חדשים. הגם ששם הוא מילה ותו לא, לרוב, אנשים אוהבים את שמותיהם יותר מאשר את עצמם; הם מוכנים להרחיק לכת עד מאוד למען שמם; הם מוכנים לתת את נפשם למען שמם. אם תסלף שמו של אדם, תפגע בדבר יקר לו מהחיים עצמם. גם אם תמיר את שמו המכוער של מישהו בשם יפה ממנו – למשל, תעניק לו את השם 'מאהב הלוטוס' במקום 'אל השדים' – יהיה השינוי בלתי נסבל. מכך אנו לומדים עיקרון מהותי: למופשט ערך רב יותר מלחומרי, תשלום לצורף יקר יותר מזהב, לכבוד משמעות רבה יותר מלחיים עצמם, שמו של אדם חשוב יותר מהאדם גופו."  (מתוך ׳עקרת בית׳)

רבינדראנת טאגור (1861-1941), משורר, סופר, פילוסוף, מחנך, מוזיקאי, מלחין, מחזאי ושחקן, היה הסופר האסיאתי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות ב-1913. נולד בכלכותה, הצעיר מבין 14 ילדי משפחה בנגלית מיוחסת ועשירה שנמנתה עם העילית האינטלקטואלית של בנגל. אביו היה פילוסוף ומנהיג דתי ידוע ואמו מתה בילדותו. טאגור התחנך בביתו ובגיל 17 נשלח ע"י אביו ללונדון ללמוד משפטים. הוא לא סיים את לימודיו. אביו החזירו להודו כעבור שנה וחצי מחשש שהתאהב בנערה מקומית. בהיותו בן 23 נשא לאשה ילדה בת 11 שילדה לו חמישה ילדים, ונפטרה בגיל 27. תוך פרק זמן קצר מתו עליו אשתו, בתו הצעירה ובנו, שנפטר מחולירע.

חינוכו של טאגור הפך אותו ל"איש העולם הגדול" – אדם שהכיר והבין את רוח המזרח ואת רוח המערב גם יחד.

טאגור ראה בשפה האנגלית אמצעי להפצת יצירתו הן במערב והן בהודו עצמה, בה השפה האנגלית היתה משותפת לזרמים השונים, לכן הקפיד לפרסם את כתביו בבנגלית ובאנגלית.

במקביל ליצירתו הספרותית, הקים טאגור את מרכז הלימודים שהפך להיות ״אוניברסיטת וישווה בהרטי״ - מהאוניברסיטאות החשובות של הודו, כשהוא מגייס את ההון שירש מאביו לצורך כך.

אף על פי שהיה ידוע בעיקר כמשורר, הוא כתב גם נובלות, מאמרים, סיפורים קצרים, יומני מסע ודרמה. הוא כתב למעלה מאלפיים שירים הנחשבים כנכסי צאן ברזל בכל תת היבשת ההודית ובעולם כולו. שיריו נבחרו כהמנונים הלאומיים של הודו ובנגלדש.

רבות מיצירותיו תורגמו לעברית, כל התרגומים נעשו מאנגלית, כשברוב המקרים התרגום משפת המקור הבנגלית לאנגלית, נעשה ע"י טאגור עצמו.

טאגור נפטר ב-1941 בגיל 80.

ריקי ברוך