כמו דוד של דבורה בסיפור המרתק "קשת שבורה", כך גם שורשי שלי נטועים בטורקיה כשקו אחיד מחבר בין מחצית המאה הסוערת שחוותה המדינה מהקמתה
וילדותי.
דומה כי בשנים האחרונות אני חשה שוב ושוב שהספרים שאני קוראת משמשים לי סוג של מראה, בהם אני שבה ומחפשת קווים המשיקים לחיי שלי בתוך הסיפור.
בספר "קשת שבורה" שהם היו שם אחד לאחד. טווח השנים, המוצא, ציוני הדרך בחיי המדינה ונקודות הציון הפיזיות על גבי מפת ישראל, תאמו אחד לאחד
עד שעשיתי את המתבקש (אצלי בבטן) וצלצלתי לשוחח עם הסופרת המקסימה.
את מה שהיה שם בשיחה לא אשתף אבל אעז ואומר כי בזכות השיחה למדתי כמה נכונות היו רגשות האמפטיה וההזדהות שליוו אותי עד השורה האחרונה.
" היי אני דוד, איך קוראים לך?"
שלום, אני דבורה", היא הסמיקה והשפילה מבטה, לא מאמינה שהוא, הבחור הנחשק, מדבר איתה.
"דעי לך שאני כועס על ששולחים בחורה לבדה עם עדר כלכך גדול ללא עזרה ושמירה. מיד כשאחזור למשק אפעל לשנות את הדבר"
"אין לך על מה לכעוס, מאחר שאין מספיק כוח אדם אני יוצאת לבדי, וגם כך הרבה מטלות במשק לא מתקדמות בשל החוסר הזה."... (עמ' 17)
יש משהו בספר "קשת שבורה" שמחבר דורות באופן שנדיר לפגוש בהם היום. ההבדל בין "שחור" ל"לבן" אולי עוד ניכר בקהילות מסויימות בינינו, אבל עם הזמן
הוא מטשטש לטובת דמויות דומיננטיות שמביאות סיפור אהבה נוגע ללב ולווא דווקא מהמקום שאנו רגילים לפגוש. החיבור הבין-דורי, הקשיים שבדרך,
ימי הכאב לצד השמחה "בבריאות ובחולי" כמו שנהוג לומר ברגע הקידושין מתחת לחופה, כל אלו הפכו ב"קשת שבורה" לסיפור מרתק שלא יכולתי להניח מיד
גם כאשר עומס של מטלות המתין לתשומת לבי.
"קשת שבורה" מאת רחלי כרהן-ידיד
הוצאת מדיה 10
לרכישה באתר ההוצאה מדיה 10
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה