שני ספרים מטלטלים ומרתקים הגיעו לידי בימים אלו ורואים אור לקראת יום השואה. ספור חייו המטלטל של אנטולי רובין שהתייתם בנעוריו בגטו מיסק עד עלייתו ארצה וחייו בישראל ואוטוביוגרפיה מטלטלת מאת דניאלה שטינמץ שהוריה ניספו בשואה, מסעותיה עד עלייתה ארצה וסיפור מותה של בתה הצעירה תמי.
נשארתי מרותקת.
"ניצחון בלתי אפשרי"
מאת אנטולי רובין
מהתופת של גטו מינסק לזוועות של מחנות
סיביר
האם תוכלו לראות בדמיונכם נער מתבגר
נזרק לבדו אל מסע זוועות, שורד אותו מבלי לאבד צלם אדם, וממשיך הלאה מתוך נכונות
לעשות הכול למען אלה שנותרו מאחור?
"ניצחון בלתי אפשרי" מביא את סיפורו של האישי של אנטולי רובין, אדם שקורות חייו
מנעוריו המוקדמים מגלמים בתוכם את הטרגדיה שפקדה את עמנו בשואה ולאחר מכן את
רדיפות היהודים בברית המועצות ואת מחנות העבודה בסיביר.
אנטולי רובין נולד בשנת 1927 במינסק
בירת רוסיה הלבנה. בשנת 1941 הרגו הגרמנים את כל משפחתו והוא נשאר לבדו בגטו, עד להשמדת
יהודי גטו מינסק. משם ברח לכפר שבו מצא מקלט כשהוא מתחזה לנוצרי. בשנת 1946 עלילה אנטישמית גורמת למאסרו
הראשון, הוא נידון ל-5 שנות עבודות פרך בסיביר. בסיועה של דודתו ששרדה את המלחמה,
הוא השתחרר לפני הזמן, חזר למינסק ולמד במכון לתרבות הגוף. היחס האנטישמי אליו,
נטע בו רגשות ציוניים והוא התחיל לפעול להשגת מידע על ישראל.
עקב פעילותו הציונית נאסר בשנית בשנת
1958. כתב האישום נגדו כלל בתחילה ניסיון לרצוח את חרושצ'וב, תעמולה ציונית, קשר עם
שגרירות ישראל וליבוי הלכי רוח לאומניים. נפסקו לו לשש שנות מאסר במחנות במורדוביה. לאחר שחרורו,
חזר למינסק לפעילותו הציונית וכמעט נאסר בשלישית, כאשר קבל היתר לעלות ארצה בשנת 1969.
אנטולי עלה ארצה ב-1 במאי 1969 ומיד
הצטרף לקבוצה של פעילים למען מאבק גלוי לפריצת שערי העלייה מברית המועצות ולמען
מאבק גלוי לשחרור יהודי ברית המועצות וזכותם לעלות לארץ ישראל.
.
לפרנסתו החל ללמד חינוך גופני, ותוך כדי
כך הוא כתב על תלאותיו ועל כך קבל את הפרס הראשון על החיבור "דרכי לארץ ישראל"
מידי הנשיא קצב. ספרו זה תורגם ונקרא "מגפיים
חומים מגפיים אדומים – מגטו מינסק עד מחנות סיביר" (דביר, 1977).
בשנת 1972 נשא אנטולי את ד"ר קרני
ז'בוטינסקי, בתו של ערי ז'בוטינסקי ונכדתו של זאב ז'בוטינסקי, פסיכיאטרית, לשעבר
נציבת הקבילות לחוק ביטוח בריאות ממלכתי.
בשנת 2012, תשע"ב, נמנה בין ששת
מדליקי המשואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.
אנטולי רובין נפטר ב- 16 בינואר 2017
ונקבר בבית העלמין שבקריית ענבים.
קרני רובין: "מאז ומתמיד ידעתי כמה
חשוב היה לאנטולי שסיפורו יראה אור, כדי שתיוותר אחריו עדות אישית על הטרגדיה
שפקדה את עמנו, לא רק בשואה, אלא גם אחריה תחת המגף הסובייטי. עדות זו, כך
קיווה, תהווה אבן דרך לדורות הבאים, ובפרט לבני הנוער. מאז פטירתו, ב-16 בינואר 2017, נאבקתי על כך
שספרו זה יצא לאור בשנית. אני מברכת על כך שמאבקי הצליח לאחר שכתובו על ידי הסופרת
גלילה רון־פדר-עמית לה נתונה תודתי".
"ניצחון בלתי אפשרי" מאת אנטולי רובין
מאת אנטולי רובין. הוצאת ספרי ניב. 237 עמודים.
מחיר לצרכן 78 שקל.
להשיג בחנויות הספרים ברחבי הארץ או בחנויות הספרים המקוונות.
***
"פרידה אחת יותר
מדי" מאת דניאלה שטינמץ
"פרידה אחת יותר
מדי" מאת דניאלה שטינמץ בהוצאת ידיעות ספרים, הוא רומן המביא את סיפורה
האוטוביוגרפי המטלטל של דניאלה-דנושה שטינמץ, שהפכה כל התמודדות שנקרתה בדרכה
למקור של כוח.
הספר נכתב לזכר בתה תמי, שנפטרה מדום לב בהיותה בת 22, ספר המגולל סיפור חיים מרתק על שואה, על תקומה וציונות, ועל אהבת חיים ואדם.
"פרידות הן דבר מכאיב בדרך כלל, ועד שהגעתי לארץ התנסיתי ברבות מהן. והנה, כשכבר קיוויתי שלא אתנסה יותר בכאב הלב שהן מביאות איתן, נחת עליי האסון הגדול ששבר את לבי".
בספר מתארת שטינמץ איך התגלגלה כיתומה
משני הוריה שנספו בשואה בין מקומות מסתור ומנזרים. כפעוטה יתומה משני הוריה היא
נדדה והיטלטלה בין מקומות מסתור ומנזרים, עד שבדרך לא דרך הגיעה לארץ, מצאה בית חם
והורים אוהבים והקימה משפחה מאושרת. לאחר לבטים רבים החליטה להעלות את זיכרונותיה
על הכתב ולפרסמם לזכר בתה תמי, שנפטרה מדום לב בהיותה בת עשרים ושתיים.
מתוך הספר: "לדנושה נודע שהיא יהודייה
כשהייתה בת שבע. זה קרה כשעלתה לדירה שבה חיכתה לה דודתה סטשה. דנושה הייתה קלת
רגליים. כמו ציפור היא הרגישה כשהתעופפה למעלה, גומאת מדרגה אחרי מדרגה. אמנם
הנעליים הגבוהות שנעלה היו מעט כבדות על הרגליים, אבל עם הזמן היא התרגלה למשקל
ולשרוכים ולמדה להסתדר איתן יפה. גם ביום ההוא, כמו תמיד, היא דילגה במהירות בין
הקומות, משתוקקת להגיע כבר לדירה ולחבק חזק את דודתה. ואז היא שמעה את הקול שאמר
לה, 'את יודעת שאת יהודייה?' זו היתה אמנם שאלה, אבל דנושה לא הצליחה לענות עליה.
רגליה המשיכו לנוע, אבל הלב שלה קפא והאוויר סביבה נהיה כמו קרח. אילו היתה מצליחה
לדבר היתה אומרת שזה לא יכול להיות. הרי כולם יודעים שיהודים הם שֵדים, ודנושה היא
לא שֵד אלא ילדה טובה רגילה, שהולכת בדרכיו הקדושות של יזוס". כך נצרב
בזיכרונה של דנושה בת השבע הרגע שבו נקרעה מעולם הנצרות הקתולי, שהעניק לה מסתור
בעת המלחמה, ומצאה את עצמה בעולם זר ושנוא שלא הכירה ולא רצתה בו. סיפור חייה רווי
טלטלות ופרידות שוברות לב, אך גם גדוש בהרבה נחמה ואהבה ואושר".
דניאלה שטינמץ נולדה בקטוביץ' שבפולין בשנת
1938 כדניאלה יוזפינה רייס. הוריה, רנייה ואנשל (בולק), נספו בשואה ואילו היא
ניצלה בזכות דודתה סטשה שהעבירה אותה למנזר. "אין לי זיכרון משמעותי ומובהק
של רגע הפרידה מהוריי כי הייתי קטנה מדי. אני זוכרת במעומעם את הנסיעה ברכבת ואת
דודה שלי שקיבלה אותי בסוף הנסיעה. היא ניצלה בזכות הניירות האריים שהחזיקה בהם
וסידרה לי ניירות דומים. בהתחלה גרתי איתה, אבל אחרי תקופה מסוימת היא העבירה אותי
למנזר כי היה קשה לה כלכלית. היה רעב והיא הייתה צריכה לעבוד למחייתה".
ב-5 באוגוסט 89', בזמן ששהתה עם בעלה
בחופשה באי קוואלו מדרום לקורסיקה, קיבלה בשורת איוב. "היינו במקום נופש
חלומי", היא נזכרת. "באותה תקופה לא היו מכשירים סלולריים. התקשרתי
הביתה כדי לשאול מה נשמע ואז אבא שלי בישר לנו שתמי, הבת שלי שהייתה אז בת 22,
נפטרה מדום לב".
המוות של תמי ז"ל התרחש חודש וחצי
לפני נישואי אחיה הבכור, רז. למרות הטרגדיה החליטה המשפחה לא לדחות את החתונה,
אותה מתארת שטינמץ כאירוע עצוב מאוד בלי מוזיקה וריקודים."
כמעט מדי סוף שבוע פוקדת שטינמץ את קבר
בתה בבית העלמין בהרצליה. "חשוב לי לספר לתמי כל מה שקורה במדינה כאילו היא
עדיין חיה בינינו", היא אומרת. "זו עוד דרך לשמור עליה בינינו".
במהלך השנים עסקה רבות בהנצחת בתה, כמו
בהקמת המרכז לחקר השלום באוניברסיטת תל אביב שם למדה. בהמשך הנציחה אותה המשפחה גם
במרכז הקהילתי "בית תמי" ברחוב שינקין בעיר.
בית תמי
מאת
דניאלה שטינמץ. הוצאת ידיעות ספרים. 304 עמודים.
מחיר לצרכן 98 שקל.
להשיג בחנויות
הספרים ברחבי הארץ או בחנויות הספרים המקוונות.
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה