"... אנשים טסים ממרחקים עצומים, עומדים בתור לקנות כרטיס, ואז בעוד תור לכניסה ואז שוב כדי להתבונן ביצירת האומנות, אבל מביטים בה רק כמה שניות... מחקרים גורסים שרצוי להקדיש לשהייה בחדר אחד במוזיאון עשרים דקות...כלומר להקדיש שלוש או ארבע דקות לתמונה. זה המון."
דקות ארוכות אחרי שהתחלתי לקרא את "תמונה אחת שווה" מאת ענת חן, ספר על אומנות לאנשים שלא מבינים באומנות (ולחברים שלהם). הרואה אור בימים אלו, עוד נותרתי מהרהרת בסוגיה: האם אני חלק מהאנשים שלא מבינים באומנות או שמא בקבוצת החברים שלהם.
אני מרגישה טוב כאן וגם כאן ומוקירה את ד"ר ענת חן, שהרימה את הכפפה והאירה את הרתיעה או ה"בורות" שרבים אינם מודים בה, גם לא אחרי ביקורים בגדולים שבמוזיאונים בעולם. האם בקרנו שם כדי לסמן V על האתר ברשימת המומלצים?
כבר בקרתי ברבות מהתערוכות השונות לאורך השנים. בקרתי במוזיאון ת"א, מוזיאון הארץ, מוזיאון נחום גוטמן, מוזיאון ההגנה, יד ושם, בית התפוצות, מוזאונים פתוחים בגני התעשייה, מוזיאונים מקומיים, גאולוגיים, היסטוריים ואחרים ובכל ביקור חלחל לתוכי משהו ספציפי שלקחתי איתי "הביתה". יחד עם זאת כשמדברים על אמנות לשמה, כמוני גם אחרים מרגישים שאינם יודעים כיצד מתבוננים בתמונה.
"קחו לכם שתי דקות והתבוננו ביצירה הזאת. הגדילו אותה אם אתם רוצים (אם אתם קוראים בספר מודפס זה בעייתי), אבל אל תמשיכו לקרוא. פשוט הביטו בתמונה. חבל שהמשכתם. כאן לא יהיה כתוב עליה שום דבר בינתיים. כלום.
אתם נבוכים. אתם לא רואים כלום. לא יהיה כלום כי אין כלום, אתם אומרים לעצמכם. שוב עבדו עלינו. שוב תמונה ריקה שלא רואים בה שום דבר, ועכשיו בטח יבוא הסבר עמוק מאוד. מתסכל. לפעמים נדמה שאולי בכל זאת רואים פה משהו, אבל הנה, מתברר שזה רק לכלוך או שאריות של כתם לא ברור. 'האם רק אני רואה את זה?' אתם שואלים את עצמכם. 'אף אחד לא רוצה לצאת טיפש מהסיפור הזה. אולי כדאי כבר עכשיו שאקום, אעמוד מול ההמון המריע, ואגיד 'המלך עירום'? אם המשכתם לקרוא בלי להתבונן במשך שתי דקות בתמונה ‒ זה פספוס. אילו רק יכולתם להפסיק לקרוא ולתת לעצמכם שהות בת שתי דקות רצופות ביצירה הזאת, לא לחפש שום תשובה לשום שאלה (שאלתי משהו?) ולא לנסות לנחש מה הייתה הכוונה שלי או מה הייתה כוונת המשורר, אז אולי הייתם מגלים משהו מעניין. וייתכן שלא, אבל לפחות הייתם מתחילים לאמן את העיניים שלכם לחזור לראות. למה לחזור? כבר אמרנו את זה בפרק הקודם. אנחנו חברה של רואים־עיוורים" (הקטע לקוח מעמודים 31-32 בספר).
אתם נבוכים. אתם לא רואים כלום. לא יהיה כלום כי אין כלום, אתם אומרים לעצמכם. שוב עבדו עלינו. שוב תמונה ריקה שלא רואים בה שום דבר, ועכשיו בטח יבוא הסבר עמוק מאוד. מתסכל. לפעמים נדמה שאולי בכל זאת רואים פה משהו, אבל הנה, מתברר שזה רק לכלוך או שאריות של כתם לא ברור. 'האם רק אני רואה את זה?' אתם שואלים את עצמכם. 'אף אחד לא רוצה לצאת טיפש מהסיפור הזה. אולי כדאי כבר עכשיו שאקום, אעמוד מול ההמון המריע, ואגיד 'המלך עירום'? אם המשכתם לקרוא בלי להתבונן במשך שתי דקות בתמונה ‒ זה פספוס. אילו רק יכולתם להפסיק לקרוא ולתת לעצמכם שהות בת שתי דקות רצופות ביצירה הזאת, לא לחפש שום תשובה לשום שאלה (שאלתי משהו?) ולא לנסות לנחש מה הייתה הכוונה שלי או מה הייתה כוונת המשורר, אז אולי הייתם מגלים משהו מעניין. וייתכן שלא, אבל לפחות הייתם מתחילים לאמן את העיניים שלכם לחזור לראות. למה לחזור? כבר אמרנו את זה בפרק הקודם. אנחנו חברה של רואים־עיוורים" (הקטע לקוח מעמודים 31-32 בספר).
הספר תמונה אחת שווה, נחלק לחמישה חלקים ובכל חלק שלושה פרקים שבמרכז כל אחד מהם מנותחת יצירה מרכזית. נקודות מרכזיות בספר הן העיוורון באומנות- לא רק שלנו המתבוננים, דרך האזנה ליצירת אומנות, כתיבה על אמנות, "שדה האמנות" והפצת דימויים חזותיים ברשתות החברתיות.
בכתיבה קולחת, מקרבת, מעוררת חשיבה וסקרנות מביאה ד"ר חן את הקורא - המתבונן הפוטנציאלי, זה שהאמנות אינה תחום הידע הנשלט בחייו, למקום חדש ומאפשרת לו להתבונן במייצג ולהבין משמעותו.
מהיום, הספר יוצא איתי לכל תערוכה, לכל טיסה, לכל מוזיאון!.
תמונה אחת שווה מאת ענת חן בהוצאת מדיה 10
לרכישה היכנסו מכאן
ריקי ברוך
קראתי וממליצה!
השבמחקתודה
מחק