חלומות גדולים, טלטלה ותכף נשוב- ספרים חדשים מעוררי השראה

חלומות גדולים  מאת איתן עמרם.

"באחד הימים אבא וחבר שלו ישבו יחד במרפסת... אני הייתי ישוב, קשור בעגלה לידם. בשלב מסוים אבא שלי ירד לגינה להביא משהו. ברגע אחד של חוסר תשומת לב, העגלה שבה הייתי אני ישוב החלה מדרדרת במדרגות ומתהפכת כמה פעמים. הרגשתי את הגוף שלי מתהפך ונחבט במדרגות... עד היום אני זוכר או שאולי הגוף שלי זוכר, את כובד העגלה עלי, ואת התנוחה שבה הגוף שלי היה מונח לבסוף כשנשארתי שכוב שם על השטיחון בכניסה לבית, זה שמנגבים עליו את הרגלים לפני שנכנסים. 
אמא אומרת שאין סיכוי שאני יכל לזכור את כל זה-הייתי בן ארבעה חודשים בלבד כשזה קרה-אבל עובדה אני זוכר כל פרט. אני גם זוכר שבכיתי. למעשה לא הפסקתי לבכות ולצרוח צרחות איומות." עמ' 11 בספר.

כך פחות או יותר מתחיל הספר חלומות גדולים, ספרו המרתק של איתן עמרם מי שבגיל כמה חודשים אובחן אצלו עיכוב בהתפתחות הגדילה והפך במהרה למקרה רפואי נדיר.  

"יום אחד, לאחר שהייה ארוכה נוספת, אחת מיני רבות בבית החולים, אימא חזרה איתי לבית של סבא וסבתא. כרגיל, שכבתי בידיים של אימא. סבתא אחזה את מפרק היד שלי והרימה אותה למעלה באוויר. כשהיא עזבה אותה, בום, היד צנחה מיד מטה, ברפיון. 

"יא בינתי, תוותרי- הוא לא יחזיק מעמד," 
היא אמרה לאימא שלי בתימנית עם דמעות בעיניים.
"השתגעת???" אימא שלי שאגה עליה, "שלא תעזי להגיד דבר כזה. 

אין סיכוי שאני מוותרת עליו, הוא הבן שלי". 

בפני איתן עמרם עמדה דרך ארוכה, קצת אחרת, שהיה עליו לפלס. קל היה לעמוד במקום, לוותר, ולחיות רק את מה שיש. הוא לא חיפש קל. הוא חיפש לעשות את הדבר הנכון, לאו דווקא 'להיות כמו כולם' אלא להיות הדבר עצמו. לעבוד קשה, להראות שאפשר, ולא לעצור אף פעם. 

איתן עמרם, עו"ד, יזם, טכנולוג ודירקטור, בעל ותק וניסיון של למעלה משלושה עשורים וחצי בתחום ההייטק בארץ ובחו"ל, מתוכם כעשור בתחום המשפט. בוגר לימודי מערכות מידע, תואר ראשון ותואר שני במשפטים, ממציא "הפ"דאור" - התקליטור המשפטי הראשון במדינת ישראל, שעליו זכה בפרס חדשנות טכנולוגית לשנת 1992 .מייסד ובעלים במשרד עורכי הדין איתן עמרם ושות', מייסד ויו"ר עמותת "מכון עמרם", הפועלת לשוויון חברתי ולהקטנת פערים חברתיים, מייסד ויו"ר האקדמיה למשפט, למדע ולטכנולוגיה במרכז האקדמי ללימודי נגישות וזכויות חברתיות. יו"ר הוועדה לקידום זכויות אנשים בעלי מוגבלות של לשכת עורכי הדין בישראל. יועץ לדיני נגישות, מרצה בתחום הנגישות באקדמיה, משתתף פעיל בוועדות הכנסת השונות, ובהגשת עשרות תיקוני חקיקה לחוקי שוויון ולהקטנת פערים בחברה.

קראתי ספרי ביוגרפיה לא מעטים. קראתי ספרים שעסקו בעידוד להצלחה, אימון אישי, הכוח לבצע שינוי, לבחור נכון, לפרוץ דרכים להצלחה ולהגשים בכל מיני טכניקות חדשות כמו גם מוכרות ועדיין לא התחברתי אל הכותב והכתוב כמו בחוויה המתמשכת מהרגע שהתחלתי לקרוא את חלומות גדולים מאת איתן עמרם ועד לרגע שסיימתי, ללא הפסקה! שעתיים-שלש אחר כך. 

הייתי מהופנטת. הייתי סקרנית, התרגשתי, התפעלתי. ברגעים מסוימים חשתי קנאה, באחרים הערכה גדולה. כמה כוח רצון וכמה אמונה יכול אדם אחד להכיל? שאלתי ונעניתי כמה עמודים אחר כך... 
וכמו בקלישאה המוכרת לרובנו חֲלוֹמוֹת גְּדוֹלִים בָּאִים בַּאֲרִיזוֹת קְטַנּוֹת כך גם במקרה המיוחד והראוי לשבחים של איתן עמרם.
איתן התינוק שהוריו לא חשבו לרגע לוותר עליו ואדם שלא ויתר על עצמו ולא ויתר לעצמו באף לא אחת מההתמודדויות הרבות שעמדו בפניו מהרגע שנוכח לדעת שכל חייו יתנהלו במגבלה פיזית שרק כח רצון יכל לה! איתן עמרם רצה! ויכל!

"חלומות גדולים" כתב איתן עמרם. הוצאת מדיה 10 
***

האמת היא שדקות ממושכות לקח לי להבין משמעותו של הספר שהגיע לידי. הכיתוב ממלכת אבדון שהתנוססה על כריכת הספר הותירה בי תחושה של חוסר וודאות מנסה להבין מה, מי ולמה הלכו לאיבוד.

אנו מאבדים דברים חשובים בחיים ומתקשים להשלים עם הגזרה. יש ואנו מאבדים את הפיזי ויש את רגשי אבל גם זה וגם זה נותרים בגדר אבדה שאולי הגיע גם היא לממלכת האבדון. 

בימים אלו רואה או הספר  "תכף נשוב" שנכתב על ידי אביב משל ז"ל. ביוני 2019 כשהוא בן 23 יצא אביב לטיול הגדול בפיליפינים. באחד מרגעי הטיול נסחף אביב עם הסאפ באוקינוס ההודי ומאז נעלמו עקבותיו. הספר "תכף נשוב" הוא סיפור ילדים שכתב אביב בגיל 16 ומציג את הכתיבה השנונה והמצחיקה של מי שהפך לכותב שירים וסאטירה לקומיקאים, אשר תיכנן לעסוק בכתיבה מקצועית בשובו. 

כבר בגיל צעיר נחשב אביב לעילוי בכתיבה והומור, גם בשירותו הצבאי בסטי"לים היה כותב שירים ונבחר לכותב חמשירי הפרידה של חבריו לספינה, עם השנים כתב חומרים לקומיקאים, שירים, סיפורים קצרים ותכנן ללמוד קולנוע וקופירייטינג עם חזרתו.

בין היצירות שכתב נמצא סיפור ילדים אחד שהתבסס על ארץ אבדון שעיר בירתה איבודית, אליה מגיעים חפצים שהולכים לאיבוד. הסיפור על ארץ אבדון מתרחש בממלכה קדומה באמצע המדבר, בה נמצאים חפצים שאנשים שכחו ומתאר בהומור את דרכם חזרה לבעליהם. הוריו של אביב החליטו להפוך את הסיפור לספר ילדים לזכרו וקראו לו "תכף נשוב". את הספר איירה בת דודתו של אביב, מאיה סיקרון.

הסיפור נכתב כשאביב היה בגיל 16, בתקופה בה ביתם של משפחת משל עבר שיפוץ, בני המשפחה נאלצו להשתמש במקלחות של הקאנטרי המקומי, שם נולד הרעיון על חפצים שהולכים לאיבוד ומוצאים את דרכם בחזרה. הספר מופץ כיום בחנויות ברחבי הארץ והכנסותיו יוקדשו לטובת מלגה למגמת לימוד קולנוע בבי"ס רבין בכפר סבא שבו למד אביב משל.

תכף נשוב כתב אביב משל ז"ל הוצאת מדיה 10

*** 

"טלטלה" מאת שי קאופמן

בדרך חזרה מהפנימיה לבית הורי, ידעתי שהאולטימטום שאני עומד להציב להם יכול להוביל למלחמה. הייתי מוכן לשלם את המחיר. לא יכולתי להעמיד פנים יותר ולהמשיך לחיות בשקר. 

"אמא, נמאס לי, אני לא מוכן יותר ללבוש את התחפושת שלכם", אמרתי, בעודי מצביע על הבגדים ועל הכיפה השחורה שהוצאתי מתיק הגב שלי. "מעכשיו תצטרכו לקבל אותי כמו שאני".

"תתבייש לך," היא סיננה לעברי בזעם, "מכרת את ההורים שלך, אבדת את הדרך."

"אני מרגיש שדווקא מצאתי אותה," עניתי מגביר את קולי לחצי צעקה. 

"אתה יכול להיות מי שאתה רוצה," היא ירתה לעברי חזרה בקולי קולות, "רק לא בבית שלי." (עמ' 11 בספר)

כשהתחלתי לקרא שורות אלו, הבנתי מיד להיכן פני מועדות הסקתי שאני צועדת לקראת סיפורו של צעיר הנקלע לצומת דרכים, מבקש "לחזור בשאלה" ומתמודד עם הגדול שבקשיים מול הוריו ומשפחתו. ככל שהתקדמתי בקריאת הספר נוכחתי שזו אינה הטלטלה הגדולה יותר שחווה בחייו.

בימים אלו רואה אור ספר חדש שכשמו כן הוא -"טלטלה". מאת שי קאופמן.

שי קאופמן נולד והתחנך בחברה החרדית בזרם הליטאי. למרות הנורמה המקובלת, בחר להתגייס לצבא. השתלב והתקדם עד לניהול בכיר בחברת שטראוס. הוא נשוי ואב לארבעה ילדים. בגיל 40 נפל הדבר. התגלה אצלו גידול ממאיר ותיבת הפנדורה נפרצה. שי עבר את הניתוח בהצלחה אך החל לסבול מעייפות ודכאון לא מוסברים. הטלטלה הנפשית הובילה אותו להפסיק בפתאומיות את עבודתו ועברו עוד חודשים ארוכים עד שפנה לעזרה נפשית. במסגרת הטיפול אובחן עם מאניה-דיפרסיה (הפרעה דו-קוטבית) המתאפיינת בשינויים חדים במצב הרוח ובאנרגיה, ללא תלות הכרחית בנסיבות: מעבר מפעלתנות יתר ותחושת נשגבות לתקופות דכאון ומחשבות אובדניות.

מאז מתמודד שי עם מאניה דיפרסיה וכנגד כל הסיכויים הוא מפרסם כיום ספר ביוגרפי, במטרה להשמיע את קולם של מאותגרי הנפש ולסייע לאחרים. "הסרטן היה רק הטריגר, השאלטר שהניע את הדבר הבא. התעוררתי עייף והמשכתי לעבוד כרגיל, אבל הרגשתי שאני הולך ומתרוקן מבפנים", שי מתאר. אבל הטיפול הפסיכולוגי פתח דלת נוספת לילדותו: שי נזכר תוך כדי אחד המפגשים אצל הפסיכולוגית ברב הישיבה שלימד אותו בגיל 9 בחדר וביצע בו מעשי סדום באופן קבוע. כילד חרדי מעולם לא דיבר על הטראומה של ילדותו ורק אחרי 30 שנה החלו הזכרונות להציף את נפשו. "באותו היום, אחרי שהשיעור נגמר, הרב ביקש ממני להישאר. אני זוכר שהוא קרא לי להיכנס איתו לחדר. הלכתי אחריו בשקט לא התנגדתי, לא דיברתי ולא זזתי. נתתי לו לעשות בי כרצונו", הוא משחזר. לבסוף החליט שי לקבל את הטיפול המתאים למצבו ואשפז את עצמו בשלוותא למשך 500 יום, כשהפעם הוסיפו לאבחנה גם פוסט טראומה.

הטיפולים הארוכים והאשפוז בשלוותא, שם פגש מאותגרי נפש עם סיפורים שונים אך דומים, החדירו בשי את הרצון להפוך לנציג "מאותגרי הנפש" בישראל ע"י חשיפת סיפורו האישי. ספרו הביוגרפי "טלטלה" מבית מדיה 10, עושה זאת בשפה ציורית, פשוטה וחודרת, כאשר הוא פותח צוהר לעולם הנסתר של חולי המאניה דיפרסיה ומבקש לשבור את הסטיגמות בחברה הישראלית, שרואות בפגועי הנפש סכנה לציבור. "אני מפציר בכם, היו אמפתיים וחבקו את מאותגרי הנפש. הם זקוקים לכם וזו הסיבה שאני דוחף לשנות את המונח 'חולי נפש" ל"מאותגרי נפש'".

"טלטלה" מאת שי קאופמן הוצאת מדיה 10











ריקי ברוך