ימים ספורים לפני חג הפורים יצאתי לנופש מסוג אחר. על הכרטיס שרכשתי בדיל של הדקה ה90 התנוסס יעד שגם אחרי 25 שנים של הוראת הגאוגרפיה, טרם זיהיתי על גבי המפה. במשבצת היעד כתוב היה ״אל הנשמה״.
בבקר ההפלגה צררתי בתוך תיק קטן מחברת חדשה, לצידה טמנתי את 54 שנותיי ובמרווחים שנותרו בצדדים, דחסתי מיליוני דפוסים שראיתי ב"מקרה", ברגע האחרון בתוך המגרה. נכנסתי לרכב.
כשהגעתי לנמל הבית ניצבה אל מולי אניית מסע גדולה ודגל אדום מתנוסס לו בראש התורן. הסתקרנתי בתוכי ושיערתי שזה אותו דגל שתולה המציל בחוף הרחצה, אלא שמאוחר יותר עדכן אותנו רב החובל שצבע הדגל יתחלף לאורך השייט בהתאם לטרנדים האפנתיים באותם מחוזות בהם תעגון ספינתנו לאורך המסע. עלינו לספינה.
נופשים, רב החובל ואנשי ביטחון סמויים התגודדו על הסיפון מבלי שידעתי להבחין מי הוא מי. אחד מאנשי הצוות שחרר את החבל,רב החובל אחז בהגה וספינת המסע הושקה לאיטה אל הים הפתוח לקול צפירה רמה.
נותרתי נשענת על מעקה הסיפון. משתהה, מתבוננת ביבשה המתרחקת ומהרהרת האם עוד אוכל להתחרט?
הים היה רגוע עד שקט, גלים קטנים התנפצו אל החרטום, משב רוח רענן עטף אותנו בזמן שניסינו להתרגל לנשימה עמוקה באוויר הנקי.
לקראת יום שישי הודיע לנו רב החובל שניפגש כולנו על גבי הסיפון למסיבת הפורים. בתשע בבקר התייצבנו כולנו מחופשים, מאופרים חבושי מסכות ואוחזי משלוח מנות מיוחד. מהרמקולים הפזורים על גבי הסיפון בקע קולה של שירי מימון ששרה לנו ״לאן שלא תלכי״ . רב החובל והסמויים התחילו לרקוד. הקצב ושמחת החג הקפיצה גם אותנו הנופשים המחופשים.
כשהמוזיקה גוועה השתרענו על מחצלות השיזוף וכיסאות הנוח שהיו פזורים על גבי הסיפון. בקבוקי שיכר תחת העסקה: ״הכל כלול״ חולקו לנו ללא הגבלה.
רבצנו בשמש הקופחת בזמן שרב החובל שב והזכיר לנו שבמסיבת התחפושות הזו מה שהכי חשוב הוא שננשום כי אויר הים נטול זיהום אויר וכמובן שרצוי שנשתה "עד דלא ידע"
היינו ממושמעים.
אלא שמסיבת הטרנס הפורימית בשמש הקופחת והשתייה לשכרה, גרמו לנו הנופשים להתנהג בצורה מוזרה. לאט לאט ומבלי לתכנן זאת מראש, התחילו החוגגים ואני ביניהם להשיל תחפושות ולהסיר מסכות. משלוחי המנות נשכחו. הסוכריות והשוקולדים נמסו והפכו לסוג של דמעות.
לעת ערב כששבנו לתאים הלומי שיכר ובגוף כואב מעודף ריקודים, ישבנו מתבודדים לטעום את משלוחי המנות החדשים.
מתחת לניירות הצלופן המרשרשים נחשפו לעינינו סוכריות ושוקולדים של פיסות חיים, זיכרונות, כאבים, שאלות, כעסים, ומספר אינסופי של דפוסים.
בקשנו את נפשנו לישון.
הים התחיל לגעוש הספינה החלה להיטלטל.
צלצלנו לרב החובל והסמויים ונענינו: שהכל בסדר והכל בסדר הנכון. זו רק חבטה קלה בקצה הקרחון שכרגע נחצה.
נרדמנו והיינו כחולמים.
עם שחר הקצנו אחרים.
המסע נמשך ואתו חלפו גם הימים. נתיבי השיט השתנו ואיתם גם חדוות הגלים. היו ימים שהים שקט, היו ימים שנחשפנו לסערת ברקים ורעמים, היו ימי גשם וימי שמש קרירים. אנחנו, ניסינו להתרגל לשנויי האקלים הקיצונים.
רב החובל והסמויים שבו והציעו לנו כירבוליות בעת קרה. חיבקו, הבטיחו והאירו דרכנו כשנבהלנו נורא.
באחד הימים שנדמה לי שכבר שיעמם להם מאיתנו נורא, הם החליטו להפוך את הסיפון לסוג של יער קסום ושלחו אותנו למשימות נועזות בדיוק כמו בצופים. לעת ערב שכבר מרביתנו התחלנו בוכים מרוב עייפות, הפתיעו הסמויים בחסות רב החובל וערסלו אותנו עד שנרדמנו מחייכים.
השיט נמשך. צבע הדגל בראש התורן התחלף בהתאם לטרנדים.
הסופות תכפו והים געש. ידי הסמויים היו מלאות בעבודה.
נחרדנו כולנו ובקשנו לדעת מתי נעגון שוב בחוף מבטחים.
אבל הסמויים בהבטחתו של רב החובל אמרו לנו: כי מוטב לנו שנסמוך שכמותם על הים. נסמוך על עצמנו, על נתיב השיט והגלים כי הם: מאוד מאוד אחראים.
הערב נשוב אל היבשה. רב החובל וצוות הסמויים הפתיעו אותנו אמש כשהכריזו שהספינה עוגנת שוב לרגל שיפוצים. ואנו הנופשים שמחים ולא פחות מבולבלים.
הערב בשובנו אל הרציף אנו נקראים לערום במרכז הסיפון את כל הסדינים והציפיות ולקפל בתוכם את כל הפחדים, את כל הדפוסים, ההשלכות, המחירים, הביקורת העצמית. הקורבנות והכעסים האבודים שאין להם עוד מקום בתיק שמכיל כבר : התבוננות, הקשבה, דיוק, מתכון לבחירה פנימית ושפע אהבה עצמית.
ריקי ברוך.
