נולדתי וגדלתי במושב שדה משה במשפחה בת חמישה ילדים וזוג הורים יוצאי
הפלמ"ח. לאורך שנות ילדותי ונעורי נהניתי מיתרונות החיים בתוך קהילה קטנה
ומחבקת שסך מאפייניה ענו על הפרמטרים של "הורות איטית". כשהפכתי
לאם בשנת 1985 גידלתי (גידלנו) את ילדי על ניצניו של "קו התפר" שהוביל ל"הורות
המהירה".
שנים רבות מאז שעברתי לעיר לצורך לימודים ומה שהפך עם השנים לקריירה,
חלמתי שעוד אשוב אל הכפר ואגדל את ילדי בדרך, בקצב ובסגנון שגדלנו אחי ואני. אלא
שהמציאות ותחומי התעסוקה שלי ושל בעלי הכריעו את הכף.
כשקבלתי לידי את "הורות איטית" שכתב אריאל קרס, עמית
לצוות הכותבים בפורטל "עשר פלוס", היה לי ברור מה יביא הספר
לתודעתי. ככל התקדמתי בקריאה הלך והתבסס אצלי החשש מחזון "ההורות
המהירה" האורב לשני ילדי הנשואים עוד בטרם הפכו להורים.
קצב החיים שלנו כמו גם ההורות שאנו חווים כחלק משמעותי בחיינו, השתלטו עלינו בהדרגה והפכו להיות נוכחים בהם יותר משאנו
מבינים או מודים. שני אלמנטים בולטים של ההורות המהירה מביא קרס בתחילת
הספר: המרדף האובססיבי אחרי ההצלחה וחרדה משתקת עם הרבה רגשות אשם. גם
אם איננו ערים לכך באים האלמנטים לידי ביטוי בחיינו. הדחיפה להישגים, הקונפורמיזם,
חוסר הנוכחות שם בשביל ילדינו, השאפתנות הטרחנית, העסקת היתר את הילדים, החרדה הכפייתית,
התחרותיות האובססיבית וטיפוח הנרקיסיזם הם חלקים בודדים בפאזל השלם.
לאורכו,
שזור הספר דוגמאות רבות המעידות על חיים בצל ה"הורות המהירה".
הורים מהירים מתערבים בכל דבר שקשור לילדיהם. מוכר לכם? מתערבים בריבים בגן,
מתווכחים עם המורה על הציון, מתקשרים למפקד בצבא, מנהלים לנער/ה את חשבון הבנק, מכנים
אותם ומתנהגים אליהם כאל "נסיכים" עד שהם גדלים להיות דור של צעירים
שבטוחים שהם מושלמים.
אין לי
ספק, אני חיה כיום בלב הבועה. הורים צעירים מתרוצצים כאן "מסביב לשעון".
מעטים מהם עוצרים לרגע לשאול את השאלה המתבקשת: עד מתי? נכון. ישראל היא חממה
להורות מהירה. התירוץ העיקרי להגנת היתר קשור לאיום הביטחוני והשרות הצבאי מה
שמאפשר לכאורה את האחריות ההורית המוגזמת, אבל האם הורה חרדתי הוא הורה טוב יותר?
(מבחן ההורה החרדתי- בחן את עצמך מופיע בעמוד 37 בספר ובסופו יש גם טיפים
לטיפול!)
אם בחלקו
הראשון של הספר זיהיתם את עצמכם כמנהלים הורות מהירה על השלכותיה, הרי
שבחלקו השני של הספר מביא קרס את התקווה. תשעה צעדים משמעותיים יסיעו לכל
הורה לנכס לתא המשפחתי שתחת חסותו את ההורות האיטית המתבקשת: שינוי מחשבתי ובחינת
הרצון האמיתי להאט את הקצב, שינוי סביבה ופיתוח עור של פיל, עבודה ופנאי - יש
חשיבות ומקום לשניהם, פחות צריכה יותר חסכון, זוגיות יציבה לטובת הורות איטית,
"זמן איכות"- האומנם? נפלאות ה"לבד",
טבע מול תקשורת ומסכים מיותרים, מנוחה ופנאי - בשבחי הבטלנות (עם דוגמאות של מילות
שירים נפלאים), יחסים במשפחה ומחוצה לה, שימת גבולות, אובדן הפרטיות, כוחו של
השקט, חלקיות וחוסר מושלמות כחלק מהחיים.
יותר
מאשר הזדהיתי עם הסיפורים, הדוגמאות ומאפייני ה"הורות המהירה" שמביא קרס
בספרו, התחברתי מאוד לדרך הכתיבה השנונה ולדימויים עד יכולתי לחוות בעצמי את סממני
ה"הורות האיטית" שחווים ילדיו באורח החיים הכפרי, מה שמהווה
יתרון יחסי על מי שמבקשים לבחור בהורות האיטית אך מתגוררים בעיר.
ומניסיוני
האישי כילדה וכאם, אני יוצאת בהמלצה כנה להעניק לכל זוגות ההורים העוזבים את בית
החולים עם ילדם הראשון, לצד מענק הלידה גם את הספר "הורות איטית"
ומצטטת את אחד המשפטים באמצעותם דייק אריאל קרס את הדרך: "אני סבור
שייטב להורים להפסיק לטבול את עצמם ברגשות האשם, הג'קוזי של הנפש, ופשוט לבחור
בהורות האיטית".
"הורות איטית"
מאת אריאל קרס הוצאת מדיה 10
הצטרפו לדף הפייסבוק מכאן
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה