"אל תנגני לי שופן" - רומן אוטוביוגרפי מאת ברוריה אבידן-בריר

היא מוותיקות העיתונאיות בארץ, מי שהתחילה את דרכה בעיתון "לאשה" ככתבת ראשית, ראש כתבים ועורכת משנה. ברוריה אבידן-בריר.  

"האיש ששינה את כל מסלול חיי, התחנה הכי חשובה שלי. הוא פגש אותי בתיאטרון, לא הכרנו לפני כן, זה היה בהבימה. אני זוכרת שדיברתי ודיברתי והוא ניגש ואמר לי: 'אני נח מוזס, ואת צריכה להיות עיתונאית'. אמרתי לו שאני בכלל רוצה להיות זמרת. 'לא, את תהיי עיתונאית', הוא התעקש. 'איפה אתה רוצה שאעבוד?', שאלתי. ב'לאישה', הוא ענה. 'אני? עיתונות נשים? לא בא בחשבון!', פסלתי על הסף, והשאר היסטוריה. כל השנים עד מותו הוא עזר לי, הוא הזניק את הקריירה שלי, וכשהתגרשתי בגיל 21.5 מדוד אבידן הוא שכנע אותי לחזור לאוניברסיטה, ומימן לי את שכר הלימוד. לימים, כשהתחתנתי עם עו"ד אברהם בריר, נח ופולה גם עשו את החתונה בביתם על חשבונם. לא אשכח לו את העזרה והתמיכה הזו לעולם".

מגיל 14 החזיקה ברוריה אבידן־בריר בבטנה סוד אפל:"מותו המסויט של אחי האומלל, שנולד עם פיגור קשה, לא הניח לי",ברומן אוטוביוגרפי היא חושפת באומץ את האירוע הנורא ואת היחסים שקדמו לו , וגם על הזוגיות ההרסנית עם דוד אבידן והקשר עם בעלה, שמתגורר בחו"ל, אין ספק שדרוש אומץ בלתי רגיל לחשוף את כל הכביסה המלוכלכת בפני הקורא, אירועים שהשאירו את חותמם על הסופרת המוכשרת הזו, שעברה טלטלות כל כך כואבים בחייה, אין לשפוט כל אדם במיוחד שאנו לא נמצאים בנעליו, ודרך הכתיבה אני בטוחה שמשהו השתחרר אצל ברוריה אבידן בריר, ונתן סוג של הקלה.

אבידן־בריר (78),עיתונאית ותיקה, כתבה רומן אוטוביוגרפי סוער הנפרס על פני עשרות שנים, עשיר בדמויות, באנקדוטות ובאירועים, המסופרים בפעימות מהירות ובתיאורים גדושים בפרטים, בתוך כל אלה סיפור מותו, או הריגתו, של אחיה הקטן, שאותו היא חושפת לראשונה בחייה, הוא אגרוף כואב בבטן.
כמה שנים אחר כך, לפני יום הולדתה ה-18, היא בורחת מהבית כדי להינשא בחשאי לאהובה המשורר דוד אבידן, מנותקת מהוריה המחרימים אותה, בונה הצעירה המרדנית חיים חדשים בבוהמה התל אביבית ופוגשת שמות שהפכו לאגדות: נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, חנה רובינא, אברהם חלפי ואחרים, מפגש מקרי בתיאטרון מוביל אותה לקריירה מרתקת בעולם העיתונות.

"נישאתי בסתר למשורר דוד אבידן בגיל 18 פחות חודשיים. אבי שלח אחריי בלשים, ואבידן היה מוחרם בביתנו, וכמובן לא יכולתי להתחתן גם מפאת הגיל וגם מפאת החרם. באותה התקופה היה מקובל להביא תופרת הביתה. היא הייתה באה עם הזינגר שלה, ואני הייתי קונה בדים בנחלת בנימין ומתכננת לעצמי את כל השמלות. יום אחד החלטתי שאני מעצבת שמלה חגיגית שאיתה אנשא בסתר. כשאמא שאלה לאן אני הולכת כה מגונדרת, אמרתי שאני יוצאת לספרייה ושמתחשק לי להתגנדר. התחתנתי וחזרתי הביתה לחודשיים כדי לסיים את הבגרויות".

קרדיט תמונה - כאן

"הפפראצי, שלא ידענו לקרוא להם כך, היו גם אז ברחוב דיזינגוף. 

בכל פעם שהייתי מגיעה עם דוד אבידן ל'כסית', היו תופסים אותנו והתמונה הייתה מתפרסמת באיזשהו עיתון. באוטוביוגרפיה שכתבתי, שהתחילה בנידוי מביתי והסתיימה בגירושים מאבידן, החלטתי להדפיס את אחת מתמונות הפפראצי על כריכת הספר בטשטוש, משתי סיבות: ראשית, זה מבטא בעיניי הכל. שנית, זו התרפקות נוסטלגית על כך שהייתי פעם יפה".

"אל תנגני לי שופן" הוא רומן זיכרונות סוחף המנציח תקופה סוערת ואנשים גדולים מהחיים, ובמילותיה של המחברת: “גם אם היה רע לתפארת, אני פורעת שטר חוב ומניחה מצבה לדוד אבידן, איש מכוכב אחר, שברגעי האמת שלו חלם להיות איש בורגני כמו כולם. ומת.”

זהו ספרה השלישי של אבידן-בריר. 

 

"אל תנגני לי שופן", 

כתבה: ברוריה אבידן - בריר
לרכישה ישירה באתר מדיה 10

ריקי ברוך