אני מכירה מקרוב את הרצון להידמות לאב. בנות לעתים יותר מבנים מוצאות שפה משותפת עם אביהן, מתאהבות בו ורוצות שיהיה רק שלהן. משהו ברומן הזה הזכיר לי את פסיכולוגיית הקשר שבין אבות לבנות.
"כל מה שרציתי בחיים היה להיות לוחמת, כמו אבא שלי.
בעוד הבנות בבית הספר התאפרו ולבשו שמלות, אני לבשתי בגדי ספורט וחבורות כחולות. ביליתי את רוב זמני לבד, עד שקמדן סטיל עבר לגור בבית ממול.
אימא הכריחה אותי לקשור סרט בשערי והתייצבנו על סף דלתם עם עוגה ביד, כבר במפגש הראשון בינינו הכנסתי לקמדן אגרוף בפנים ומאז גילינו את אהבתנו המשותפת לאיגרוף.
היה לי את כל מה שאי פעם רציתי הבן של השכנים, משפחה תומכת וקריירת איגרוף מבטיחה, עד שיום אחד איבדתי הכול.
אימא הכריחה אותי לקשור סרט בשערי והתייצבנו על סף דלתם עם עוגה ביד, כבר במפגש הראשון בינינו הכנסתי לקמדן אגרוף בפנים ומאז גילינו את אהבתנו המשותפת לאיגרוף.
היה לי את כל מה שאי פעם רציתי הבן של השכנים, משפחה תומכת וקריירת איגרוף מבטיחה, עד שיום אחד איבדתי הכול.
"קמדן - אני מסתכל על אורות המכונית, הנעלמים לתוך הגשם והלילה. כל כך הרבה רגשות ממסחררים אותי. זה לא מהשתיה, לא שתיתי אפילו לגימה. אני מעביר יד בשערי הרטוב ומסתכל על הקרקע, תוהה אם אי פעם אבין מה אני חש כלפי טייט - שונא אותה או מתגעגע אליה.
"בייבי"? קול הומה מאחריי. יד מונחת על כתפי. אני אפילו לא יודע איך קוראים לה. קאתי, סנדי? פאק אני לא מצליח להיזכר. " עמוד 83 בספר.
היום, ארבע שנים לאחר מכן, נואשת לשינוי, אני חוזרת הביתה. לפעמים, כדי לחשב מסלול מחדש, צריך לשוב אל המקום שבו הכול התחיל, אבל מה נותר לי שם? אב מנוכר, אחות שבקושי זוכרת אותי וגבר ששונא אותי, ואי אפשר לומר שזה לא מגיע לי.
אמרו לי שעליי להילחם בשביל הדברים שאני רוצה. מה שלא סיפרו לי זה, שכדי להגיע לפסגה יהיה עליי לשלם את המחיר הכבד מכל. הרומן "כפפות של משי" כיכב ברשימות רבי המכר בארצות הברית, ובימים אלה רואה אור בעברית בהוצאת אדל. זהו רומן עכשווי על אהבה, על הגשמה עצמית ועל המרדף הבלתי פוסק אחר הדברים שאתה באמת ובתמים מאמין בהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה