השבוע הגיע לידי ספר השירים שכתב גיא טמיר והמעט מן המעט שידעתי אודותיו ועל הרקע לכתיבת הספר שמעתי מאמי המתגוררת בסמוך לו במושב. את סיפורו של גיא יכולתי להבין מתוך הכתוב באחריתו של הספר. לכאורה עוד צעיר שחייו השתנו מקצה לקצה והוא בעשור השלישי לחייו, נשוי טרי ממתין להולדת בתו הבכורה.
דומה כי את התאונה הגורלית הוא אינו מסוגל לשחזר עד היום. אך את אשר כתב מתוך מה שהוא מרגיש, עם גודל אהבתו לאשתו נגה ושלושת ילדיהם יכולתי בין השורות ומכל מה שלא נכתב במילים אך אפף את הספר לאורכו. ספר מרגש, נודע ומעורר אמפתיה.
"לא רואים,
כלומר לא יודעים,
כלומר לא רוצים לדעת,
כלומר, רוצים לא לרצות לדעת.
זה פשוט יותר נוח,
זה פותר הכל.
אז היא ריקה עכשיו הקופסה,
אז היא רקה.
אומרים שיום יבוא והיא שוב תתמלא,
אז אומרים"
"הכל התנהל כמו חלום. הזמן פשוט ריחף לו. חברים ובני משפחה באים והולכים. לראשונה אני שומע שפתחתי את העיניים ביום הזיכרון בצפירה. הייתי אחוז בהלה מסוימת ונגה אמרה שנראיתי לא רגוע. מה שהלחיץ את כולם היה שכשפתחתי את עיני וזיהיתי את הסובבים אותי, את נגה ואמא שלי זיהיתי מיד אך את אבא שלי התקשיתי לזהות ושאלתי "מי זה"? אני זוכר מצוין ששאלתי מספר פעמים את נגה על ההיריון שלה: אם הוא ממני, אם היא בטוחה, אם עשו בדיקות אבהות..."
בבית
יושב על קפה, חזק ולא רגיל.
חושב על החיים-לאן הגעתי ומה נשאר לי,
מה אני עושה כדי שגם ילדי,
יראו שאבא שלהם עושה, עובד, מתפקד.
"אבא, אמה תעשה היום? איפה אתה עובד?"
שאלה אותי המתוקה, אני כאן,
היום אני עובד בבית, עונה לה.
"שוב בבית"., עונה.
שוב בבית
עונה.
השיר הוא הלך בשדות נכתב לזכרו של אחד מחבריו היקרים של גיא שהלך לעולמו ב 2014.
עוד בספר מבחר שירים נוגעים בהם: אלה, עתיד, ברגע אחד, תקווה, זעקת האילם, בסוף אני רק אדם, אלה החיים, לבד, בלבול ועוד...
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה