"הבהלה והחרדה החלו לתקוף אותה כשהגיעה הביתה. כשפתחה את הדלת וראתה את אמהּ, הרגישה ששערה סומר מבהלה והיא החלה לרעוד כולה. מה היא תעשה לי אם אני בהיריון, חשבה. היא תרצח אותי. אני עושה לה חשומה.
הימים שחלפו עד שהלכה לרופאה לקבל את תוצאות הבדיקה היו הארוכים בחייה.
הרופאה הסתכלה בתיק הרפואי שלה ואמרה: ״את רק בת שש־עשרה״.
״נכון״. הרופאה נאנחה, יש לה בת בגיל של מוריאל.
״מה אמא שלך אומרת?״
״אומרת על מה?״
״על זה שאת בהיריון״.
״שאני בהיריון?״
״כן, כמו שזה נראה כרגע את בסוף החודש הרביעי, לא הרגשת את זה?״
״ארבעה חודשים?״ הרופאה התבוננה בנערה שדמעות נקוו בעיניה ונראתה כעומדת להתעלף.
״את יודעת מי האבא?״
מוריאל הרגישה כי משהו משונה קורה לה. ראשה כאילו נאטם, מכות חיים לא זרות לה, אבל לא זה. קול הרופאה מידפק באוזניה ומחזיר אותה באחת לאותו לילה בגן, הלילה שבו נאנסה. זו היתה הפעם היחידה ששכבה עם גבר. ״כן,״ היא משיבה.
״הוא יודע?״
״אני לא ידעתי, אז איך הוא ידע?״ רופאה מטומטמת, היא בטח טועה.
״את שוכבת עם בנים?״
״בנים זה ברבים. אני עשיתי את זה פעם אחת וזה היה באמת לפני... חמישה חודשים בערך״.
״השתמשת בקונדום?״
נאנסתי, היא רוצה לצעוק, אך משיבה: ״לא״.
״תשמעי, אני אשלח אותך גם לבדיקות Rh שלילי או חיובי, ספירת דם, בדיקת שתן כללית ותרבית שתן. נראה מה יהיו התוצאות ואז נחליט. מה שברור הוא שאם את בהיריון, כבר מאוחר מדי לעשות הפלה, וזה עוד לפני שקיבלתי את תוצאות ה־Rh שלך. כדאי שתבואי בפעם הבאה עם אמא שלך, לא?״
״אמא שלי תבוא להלוויה שלי לפני שהיא תבוא אלייך״. (מתוך פרק ראשון)
ספר חדש "על הקצה" מאת רן רדלר רואה אור בימים אלו. ספר המגולל את סיפורם של דוד גוטמן ואשתו הצעירה מוריאל אלפסי שנאלצים להינשא לנוכח הריון לא רצוי. אלא שיום אחד עוזב גוטמן את אשתו וביתו ונעלם.
גם בחלומו הרע לא חשב דן רדלר, איש עסקים ותאטרון, מחזאי, נשוי ושמח בחלקו, שיום יבוא, אחרי שנים רבות, ומקרה שקרה בילדותו, יצמיד אותו לשולחן הכתיבה ממנו לא יקום עד שיסיים לכתוב את הספר:"על הקצה", שבו הוא נותן ביטוי לחוויה ההיא מהילדות. "על הקצה" הופך את ניסיונו האישי, לליבת הספר כנקודת אל חזור. על רקע תקופת חייה של המדינה, המאופיינת במאבק ההישרדותי של אזרחיה, על הגוונים החברתיים השונים."זה היה כמו להיטהר." מסביר לי דן רדלר, את חווית הכתיבה.
זהו ספרו השישי של רדלר, כולל ספרות מקצועית בתחום התמחותו בתאורת תיאטרון. העלילה והנפשות הפועלות לאורכו של הרומן "על הקצה" ארוגות במהודק בחיים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של ישראל מאז שנות השמונים ועד ימינו. על הקצה הוא סיפור חובק עולם על משפחה שנולדה בחטא ועל החיים השבריריים של הגיבורים, המהלכים על הקצה על פי תהום.דן רדלר, איש תיאטרון, סופר ומחזאי. למד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. פירסם כמה ספרים מקצועיים בתחום התיאטרון, רומנים ומחזות.
"... הם חזרו לסלון רגועים, הפתרון הפשוט עודד אותם. "תעשי הפלה", אמרה האם, משוכנעת שכסף ישמן את מנגנון ההתנגדות. "אנחנו נממן אותה וניתן לך אלף דולר, תוכלי לנסוע לטייל בחו"ל. כשתפגשי את דוד ברחוב תחייכו אחד לשני, תעברי למדרכה השנייה ושלום על ישראל".
"אם הייתי יכולה לעשות הפלה, לא הייתי באה לבית שלכם. אתם באמת חושבים שאני רוצה לגדל ילד בעולם הזה ולספר לו שאבא שלו שפן? שאין לו אומץ להודות שסימם וזיין אותי? הייתי מעדיפה להרעיל את הילד ולא לשקר או להגיד לו את האמת. הייתי אצל הרופאה, היא עשתה לי בדירת דם. אני לא יכולה לעשות הפלה כי אני בחודש חמישי וה- rh שלי שלילי".
"החודש החמישי? למה התעוררת רק היום? לא שמת לב שאין לך מחזור, מה את, מפגרת?,
"אני לא מפגרת, אני בת שש-עשרה, בגיל שלי להרבה בנות אין מחזור סדיר. הבן שלכם צריך לבדוק את ה- rh שלו., הרופאים צריכים לתת לו זריקה נגד הנוגדנים. התינוק הזה שהבן שלכם אחראי לו, צריך להיוולד ואני אתן אותו לאימוץ..." עמוד 33 בספר
קראתי את השורות כמו יודעת ש"בסרט הזה" הייתי כבר. זה אינו מקרה ראשון של מי שנכנסה להריון בלתי מתוכנן בגיל העשרה ונותרה עם שאלות רבות: מה יהיה על הילד? מה יהיה עליה? לגדל? להפיל? להתחתן? אפשר/רצוי להתחתן? כשזה קרה לאחת מתלמידותיי הצעירות בתחילת התיכון, היא בחרה להיות אם צעירה וכבר בגיל 17 חבקה בן שנולד לאמא-ילדה. נישואין מאושרים לא היו לה כמו שידעתי והכרתי את התנהלות חייה בהמשך. מה שהתחיל ממעשה חסר אחריות של שני צעירים הפך לנישואים מאולצים ששינו את מסלול חייהם באחת.
רדלר נולד וגדל ברמת גן. את לימודיו החל בבית הספר אורט גבעתיים ושנה לפני הגיוס לצבא החל לעסוק בתאורת תיאטרון. לאחר שחרורו התמחה בתאורה תיאטרונית והקים מספר חברות שעסקו בתאורת תיאטרון. רדלר למד תיאטרון באוניברסיטת תל אביב
כשם שהספוט בתיאטרון מאירה את הפואנטה במהלך ההצגה, כך מאיר הספר את מה שכיום מכנים תוצאות ה:"Me too! " !
"על הקצה" מאת רן רדלר הוצאת כנרת זמורה ביתן
לרכישה ישירה במחיר הנחה היכנסו מכאן
ריקי ברוך
הספר הגיע לידי והבטתי בו רגע ארוך.. כי הוא נראה לי מאוד ארוך.. 600 עמודים. אבל כשהתחלתי לקרוא לא יכולתי להניח אותו מידי... אומרים על הסופר שחווה בילדותו חוויה של אלימות מינית וכשלימים הזכרון התעורר הוא השתמש בו לכתיבת ספר זה. מרתק.
השבמחקאכן מרתק, מעורר מחשבה ובעיקר נוגע.
מחקריקי הי,
השבמחקתודה על הסקירה והביקורת האוהדת.
אני חושב שהנושא הדוחף את הספר התעורר אצלי ברגע שפרשת איבגי, שאני גם מכיר אותו באופן אישי, עלתה לכותרות. הבלוגרים ואחדים מידידיו טענו כלפי הנשים שהותקפו "עכשיו אתן נזכרות?"
המשפט הזה ששמעתי אותו גם בעבר, כשפרשות כמו אלכס גלעדי וחיים יבין ואחרים התפוצצו, הצית אצלי זיכרון שהיה חבוי עשרות שנים. אני זוכר שרעייתי ואני הכנו ארוחת ערב וברקע חדשות וגברים שמטרטרים ואומרים "מה היא מתלוננת עכשיו, מה היא עשתה במשך שלושים שנה? משונה אמרתי לרעייתי, כשאני חושב על זה, גם אני נאנסתי לפני למעלה מארבעים שנה.
בום!
ואז נזכרתי בכל הפרטים כאילו זה היה אתמול.
והסיפור יצא ממני ברצף כאילו רק חיכה שמכסה הביוב יוסר.
לאמי הייתה חברה טובה, הלה שמה. הלה הייתה ממשפחה מיוחסת, בן משפחתה יהפוך לימים להיות לראש עיריית רחובות. אני הייתי אז ילד כבן עשר ואמי לקחה אותי לביקור אצל חברתה הלה. באותם ימים גרנו בקרית בורכוב ברמת גן והתחבורה לרחובות התנהלה כמובן באוטובוסים חייבה הליכה עד ל'כביש השחור', זה היה אז הכינוי של הכביש שמחבר בין תל-אביב לפתח תקווה. תחנת האוטובוס הייתה ליד משטרת רמת גן ממנה נסענו לתחנה המרכזית ומשם לרחובות.
אמי השאירה אותי ללון בביתה של הלה. זה לא היה חריג, כבר לנתי שם בעבר. להלה היו בת מקסימה בשם לאה ובן בשם יוסי. יוסי היה כבן שש עשרה. בלילה ההוא הוא נכנס למיטה שלי. זה היה מוזר, קצת הערצתי את יוסי, הוא היה מבוגר ממני בשש שנים ותמיד נתן לי תשומת לב. 'דני היפה' הוא קרא לי. עכשיו דני היפה שוכב ומאחוריו נצמד יוסי בן השש עשרה שלאט לאט דוחק את גופו לגופי, מעצב אותו לצורת כפית ומוריד תוך כדי מזמוז את מכנסי הפיג'מה שלי. לא הבנתי מה הוא עושה, בהתחלה נראה לי שזה קצת דומה למשחק ששיחקנו בפנימייה שם הבנים התחרו למי יש יותר ארוך. גם כשיוסי דחק את אברו אלי ולתוכי וזה התחיל לכאוב לא הבנתי מה קורה.
בבוקר קמנו כאילו לא היה דבר, רק כאב לי. שתקתי.
בשעה מאוחרת יותר העלו אותי על אוטובוס שנוסע לתחנה המרכזית, שם חיכתה לי אמי שלקחה אותי הביתה.
חודש מאוחר יותר אנחנו נוסעים שוב להלה, אבל כשאנחנו מגיעים לתחנת האוטובוס ב'כביש השחור' אני מתחיל לבכות, מחזיק ביד את עמוד התחנה ולא מוכן לעלות לאוטובוס בשום פנים.
אני לא זוכר מה היה אחר כך, אני רק זוכר שבכל פעם שהייתי מגיע לכביש השחור עם אמי או עם אבי הייתי פורץ בבכי ולא מסכים לעלות על אוטובוס, לא חשוב לאיזה כיוון.
ואז זה נדחק, נשכח וכאילו נמחק והתעורר עם המשפט "מה היא מתלוננת עכשיו."
דן רדלר
wow הותרת אותי נאלמת. הספר נוגע, מרגש מעורר הרבה מחשבות ויתרה מכך... גם אני ברשימה של איבגי וזר לא יבין למה נזכרים גם במרחק השנים בגודלו של הכאב.
מחקתודה