הקיבוץ... אוי כמה זכרונות יש לילדי הקיבוץ ההוא ממש כמו הזכרונות שלי מימי ילדותי ונעורי במושב.
לכל ילד יש את "סל הזכרונות" שלו מהילדות ההיא. זו הנמצאת עמוק פנימה ואינה עוזבת אף פעם.
יש מי שרוצה להדחיק אותה ולא להיות שם אפילו בזכרונות, יש מי שחי לאורם של אנשים, מקומות, אירועים וחוזר אליהם בשמחה כל איימת שניתן. ויש את עודד ואת חזי, את טליה, גאולה וסימה, חמש דמויות המפתח בספר הביכורים של עירית אבני-כהן-לצידו.
חמישה מעגלי חיים מגולל הסיפור הזה. מעגלי חיים שנפגשים ומתרחקים מהרגע שחייהם של עודד יליד הקיבוץ וחזי בנה של סימה יליד העיר בית שאן נפגשים בגן הילדים הקיבוצי והופכים ל"חברים של החיים" גם אם מציאות אחרת לא היתה מפגישה ביניהם לעולם.
"... סימה היתה מתיישבת ראשונהבאמצע הספסל, חזי נדבק אליה ולזיעתה וגאולה הדקה מצטופפת אל חזי. כך היו נחים ואוגרים נשימה חדשה להמשך הדרך. בארבע אחר הצהריים השמש הבית שאנית לא ריחמה על ילדי הגן או על סימה מעולם, שאגלי הזיעה שנטפו על רקותיה נאספו למטפחת בד דהויה בטרם נשרו מסנטרה העבה" (59)
ומה שהתחיל אז בימי הגן של בירת העמק בית שאן, הפך עם השנים לקובץ חוקים שנוסד ביוזמתה: שאומרים רק את האמת ולא מדברים על אהבה וזוגיות בהקשר אליהם. ואשאיר אתכם סקרנים לדעת מה מהחוקים נשמר, שכן טיבם של חוקים להיות מופרים... האומנם?
אני קוראת ספרי פרוזה ישראלית ומעדיפה אותם על פני כל ספרות מתורגמת שיש על מדף הספרים. משהו בכתיבה של עירית אבני כהן לימד אותי איפוק והזדמנות לתת לכתוב לסחוף אותי לתוכו וכשהרגע ההוא הגיע כבר לא יכולתי להניח את הספר מדי גם כאשר המתח לא היה המוטיב בזכותו גדלה סקרנותי.
שפתה הגבוהה, שפע דימויים, תאורים ומשחקי המילים הפכו את הקריאה לחוויה שהותירה בי רגעים ממושכים של הרהורים בנקרא.
דומה כי כמוני, רבים היו בחייהם בסיטואציה דומה או מקבילה כמו שתארה אבני בתהפוכות שעברו על טליה כשעודד עלה למטוס בתום היחד המתוק שחוו השניים בביקורו הקצוב בארץ. "... הם ירדו לשדרה והתישבו על הספסל הראשון. טליה חיבקה את רגליה המקופלות אליה והתכנסה לעמדת מבוכה ואחד אחד הם התגלו לדדי, הפתקים בכתב ידה:
חלק מהפתקים
"שעות רבות אחרי אותו ערב, כשהוא כבר היה בתוך גוש הפלדה המחופש למטוס, שכל שניה בתוכו הרחיקה אותו עוד קצת ישבה טליה על הריצפה בבית שלה, עטופה בשמיכה ויכלה ממש להרגיש את הדילוג ההוא של הלב שלה במדרגות את האחיזה שלו אותה שעכשיו כל כך נלפתה בה עד שיכלה להרגיש בגוף... כאילו עומדת מול מראה גדולה צריכה להתענג ויודעת שזה זמני, ובחצות התחושה תהפוך לזיכרון, הכרכרה תחזור להיות דלעת והמשי יהפוך לסחבות".
אהבתי את הספר, ויותר מכל אהבתי את החברות הבלתי נגמרת של עודד וחזי עד הסוף שתגלו בעצמכם. אהבתי את הכתיבה הבלתי מתחנפת, את נוקשות העובדות לצד הלב הרגיש, את הדמויות שגורל חייהם הפגיש אותם בנקודות זמן ולא הפריד גם כאשר משברי החיים היו שם כמו גם הבחירות הבלתי אפשריות שהפכו משמעותיות.
"טליה קוראת את המילים, גומעת כל אות, כל הקשר, כל גוון, עש שנדמה לה שהיא שומעת אותו מקריא לה...היא גומעת ממילותיו המופלאות של אלתרמן שמתחברות לקסם שהם היו, שהם יהיו לעד. "
לצידו-מאת עירית אבני כהן בהוצאת "גוונים"
הצטרפו לדף הספר בפייסבוק
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה