השבוע הגיע לידי "ריקוד לחיים", ספר אישי מרגש המביא את סיפור הישרדותם של זוג הורים כפי שחוותה על בשרה ליאורה רנרט, בת להורים שנסו מן התופת ובחרו בחיים.
"אימי ניצלה ממש ברגעים האחרונים ושרדה את מחנה אושוויץ, וכדבריה, "הוציאו אותי אחרונה מהחדר כשכולם דרכו עליי ואני מעולפת", ואבי ניצל כפרטיזן "גיבור" לאחר ששרד את החיים הקשים ביערות. אבי נפצע ביוני 1943 בזמן הקרבות בהתפוצצות של חומר נפץ שהשתמש בו לשם פיצוץ גשר על נהר הניימן. קשה לתפוס עד כמה הרצון לשרוד ולחיות פעם בליבם. הם רצו מאוד לחיות, ויצר החיים היה חזק אצלם יותר מכול." (מתוך ההקדמה לספר).
הספר מגולל את סיפור הישרדותם של לאה וישעיהו סימנוביץ מי שבחרו להגשים את חלום הציונות בארץ ישראל. ימים קשים וסיפורי זוועה מפתיעים עברו על השניים במרוצת השנים ועל אף כל אלו, הם שרדו בעוז ובגבורה וחיו חיים מלאים. משעלו ארצה בדצמבר 1948 הקימו בית בישראל ופתחו בחיים משותפים מאלי אהבה, שמחה והשיגים. השניים הותירו אחריהם ילדים, נכדים ונינים.
"העצב והעוני קנו להם משכן קבוע בקרב המשפחה. סבתי חילקה את האוכל שווה בשווה, אולם לישראל הבכור תמיד הוסיפה מהמנות שלה ואף חלקה עימו את מנת הלחם שלה. סבי קיבל בעבודתו בכל יום שישי כפרס קליפות תפוחי אדמה שמהן הייתה סבתי אופה עוגה (טורטה). סבתי יכלה להתגבר על הרעב יותר מכולם, כך לפחות היה נדמה לכל בני המשפחה. הכאב של סבתי לראות משפחה סובלת, ואין בידיה יכולת לעשות דברים, גרם לה להיות דמות נמרצת." (עמ' 31 בספר)
כבר קראתי ספרים בנושא. האזנתי להרצאות ועדויות של שורדי שואה ועדיין קיים בי הצורך לתת להם, מי שכאבו את הגיהינום על בשרם, מקום עם משמעות ואמפטיה שמקורם בחשש מפני הרגע בו לא יהיה כאן מי שיעיד, ותהליך ההכחשה יקבל תאוצה.
שקעתי בקריאה מזדהה וחשה את המילים הכתובות נוגעות בי ומטלטלות לנוכח תיאורי הבת את אירועי המלחמה ההיא, התעודדתי באמפטיה לנוכח החיים הטובים יותר שזכו להם בארץ בשנים שאחרי.
ריקוד לחיים אינו רק ספר עדות אישי של דור שני לשואה. הספר מדגיש, מזקק ומחדד את סיפורה של משפחה שנולדה והתרחבה בזכות שני ניצולים תאבי חיים שהיו חדורי מוטיבציה, נחושים ומוכוונים להתגבר על זוועות העבר ולהקים בית ומשפחה בארץ ישראל. יישר כוחם!!!
ספר מרתק!
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה