"ילדים צריכים הרבה יותר מאוכל, שתייה, בית ספר וחוגים. ילדים, כל הילדים צריכים יד מלטפת אוזן קשבת אמיתית, ביטחון וגב חזק בוגר שיאמין להם, יהיה עבורם דוגמה ויסמן להם מטרות לשאוף אליהן."
באחד הלילות ועוד בטרם מלאו ליוספה שבע שנים, היא מתעוררת לבית אפוף עשן ומוצאת את אמה עולה בלהבות. אותו לילה שינה את חייה ואת חיי שני אחייה הקטנים מאז ועד היום.
"אני שונאת את החיים שלי. אמא, את שומעת אותי בכלל? למה את לא עוזרת לי? אני לא מצליחה ללמוד, להבין לקלוט, אין לי חברים ורע לי, לא טעים לי, לא כיף לי, הבגדים שלי מכוערים, הנעלים שלי קרועות, אני שונאת את הגוף שלי, אני שמנה ואף אחד לא מקשיב לי באמת. אני לא רוצה להתקלח עם הילדים יחד. רוצה עוד שמיכה בלילה, אני רוצה אוכל טעים, ואיפה את? כמה להתפלל, לבקש, להתחנן? לנדור נדרים, לחיות ב"אם ואולי"? סבתא הבטיחה שיהיה בסדר, אבל זה לא מספיק בסדר, והחלומות שלי כבר הופכים לסיוטים, כולם זאבים פה מסביב, ואני לא יודעת לנהום... אולי תחזרי, אמא? מבטיחה להיות ילדה טובה... תחזרי מאיפה שאת. לא אתן לאבא לפגוע בך, אני אשמור עלייך." (עמ' 157-158 בספר)
קראתי את השורות והשתנקתי שוב. במשפטים מדודים המתארים את מר גורלה וכאבה האינסופי מתחננת יוספה לשובה של אמה שנרצחה בידי אביה והותירה שלושה יתומים קטנים שרשויות הרווחה העבירו לבית אומנה בהרצליה. יוספה שהייתה אז רק בת שבע, לקחה את אחיה הקטנים תחת חסותה, ובסיוע חם של סבתא, דאגה להם בביתם החדש.
במשך 25 שנה שבהן הייתי מורה ומחנכת בהרצליה, היו בין תלמידי גם ילדי אומנה. תוך קריאת הספר ואימות העובדות עם יוספה, התברר לי שהיא הייתה ביניהם. הכרתי אותם מקרוב אבל אף פעם לא שערתי עד כמה קשה מציאות חייהם היום יומית. גמעתי את הספר מבלי שיכולתי לעצור את שטף הקריאה, בעודי עוברת טלטלה רגשית וצוברת מאגר של שאלות פנימה. יוספה, מי שבגרה והקימה משפחה חדשה, וכיום היא אם לשני ילדים נפלאים, כרכה את כל תלאותיה לספר המציב מראה מתוכה זועקת אמת עגומה של החצר האחורית בחברה הישראלית. מציאות של מי שלא שפר גורלם ולא נולדו לתא משפחה נורמטיבי, אלא נאבקים על קיומם, על פת הלחם, על הילדות, על האהבה עם כל המשתמע מחסרונה. ככל שרבו ספורי החיים בבית, לצד התבגרותה של יוספה, גאו בי התהיות וגברה הביקורת מתוכי על דרך התנהלותם של אותם מטפלים. שוב ושוב כעסתי על מורכבות מערכת מסואבת של עובדי רווחה הממונים על שלומם של ילדים אלו, אך אינם קשובים להם באמת. ילדים מרי גורל שלא נולדו לבית אוהב וחם.
גם כשסיימתי לקרא המשכתי לחשוב ולשאול.
התאהבתי ביוספה כבר בעמוד הראשון. היא לא בחרה את מציאות חייה, אבל יכלה לה בכל כוחה. גם ברגעי המשבר בהם גבר התסכול, הכאב, הפיזי והרגשי, הרעב, הגעגוע לחיבוק, החוסר והמחסור, ונראה כמו ש"הרימה ידיים", חוויתי אותה מתעשתת, חוזרת ומתמודדת!.
"אנחנו לא בחרנו את החיים האלה!" מציינת ארי-אל (יוספה) בהרצאתה, "לא בחרנו להיוולד לבעיות, לא בחרנו להגיע לבית שלא שלנו. תנו לנו הזדמנות להוכיח שאנחנו לא רק מסכנים, לא רק בכיינים, לא רק ילדים. יש לנו נפש, ורגשות, חלומות, ורצונות."
בגילוי לב ובפתיחות, תוך הוספת עוד ועוד תיאורים ממצבים קשים בבית האומנה ובמסגרות החברתית והחינוכית בהן גדלה לצד אחייה, שבה יוספה ומגוללת קורות חיים בתוך עולם קר ומנוכר.
קראו את הספר. אמצו אותה ללבכם ופתחו את הלב בעיקר בימים אלו עשרת ימי תשובה, כדי שתכירו, ולו במעט, את עולמם של דיריי החצר האחורית במדינה. אלו שגורלם התאכזר אליהם שוב ושוב ובסופו של דבר, היו גם מי שיכלו לו.
יוספה היא הדוגמה והמופת למי שיכלה לו על אף ולמרות.
יוספה וסבתא - כשתקראו תתאהבו בה כמוני, גם אתם.
ריקי ברוך
אימאלה כמה בכיתי עכשיו
השבמחקנגמרו לי המילים.
מחק