ככל שיתיר הזמן - פרוזה ישראלית במיטבה

"בערב שבו דיברנו בטלפון לראשונה, נותרו לי עוד שתים־עשרה דקות עד ליציאת האוטובוס שלי מהעבודה הביתה, והחלטתי לא לבזבז זמן ולעשות עוד כמה טלפונים בזמן שאני מסתדרת... באותו שבוע היינו צריכים לדחוף קצת מתקנים מהודרים לייבוש כלים שנתקענו איתם... וכך, בעודי מחייגת, הגעתי בטעות, מעשה שטן, במקום לצילה נווה - קשישה חביבה שאיבזרנו לה את כל המטבח בפלסטיק סיני וגם הכנו אותה, לא פעם, לחורף - לאחת, מרתה לורן פרקש, שמעולם לא שמענו עליה וגם היא, בכל שנות חייה הארוכות, התברר שלא שמעה עלינו ולא היתה מודעת כלל לקיומנו.
התחלנו לדבר, אני ואותה מרתה, הטעות שלי במספר, שגם היא נשמעה קשישה חביבה. בדרכה. מהר מאוד הפכה השיחה משיחת תענוגות לשיחת עסקים... הבטחתי למרתה שאתקשר שוב למחרת, הפעם בכוונה גדולה יותר ובשעה מוקדמת יותר כדי שיהיה לנו זמן לקשקש קצת ואולי גם לסגור עניין." 

שני קולות מקבילים במרכזו של הספר "ככל שיתיר הזמן" מאת אריאלה גולדמינץ. רחלי הרווקה והלא צעירה שמאוהבת בבוס שלה, המתפקדת כמוכרנית בכירה ב״עיסקה מצוינת״. תפקידה להתקשר ללקוחות, בעיקר קשישים ולהציע להם מוצרים הזויים ומיותרים ולשכנע אותם לקנות אותם. (היכן השרה לשוויון חברתי שתקים את צעקתה?) אין ספק שהיא עושה זאת מצוין. לצידה מרתה, קשישה מלאת חיים וחשוכת ילדים, שבעלה מאושפז כבר שנים בבית חולים פסיכיאטרי. השתיים הופכות לידידות. רחלי שבה ומגיעה לביתה של מרתה עם פריטים מובחרים ממגוון המוצרים המיותרים תוצרת סין, שמשווקת החברה שהיא עובדת בה, ומרתה מקבלת את פניה עם ריבה מתוקה, אחת ממגוון תוצרת הבית שהיא רוקחת ושפע סיפורים מרים על חייה שבעי התלאות. את הזוגיות האידילית הזו מפר קובי הקצב, הנכנס אל חייה של רחלי הבודדה וטורף את כל הקלפים. (לא יהיה כאן ספויילר!) 

התאהבתי בשתיים ובדינמיקה ביניהן. שיחות הטלפון, המפגשים בבית מרתה והצפייה בסדרות המייגעות. הריבות המיוחדות לכל אירוע ואירוע כמו שמלה שנתפרה לקראת מפגש ייעודי והתאימה או לא. השפה בפי שתיהן ותלאות חייה של מרתה ריתקו אותי לספר ולא רציתי להרפות.  

"את קובי מרתה לא פגשה שוב. הטינה כלפיו, במקום שתלך ותדעך, הלכה וצברה תאוצה בבטנה כמו עובר שהולך וגדל עם חלוף החודשים, אם כי בהחלט יכל להית שהיא גם התחילה לאכול יותר מהרגיל כדי להתנחם. קובי שמע על הטינה הזאת מרחלי כשביקש כמה פעמים לבוא לביקור התנצלות אצל הזקנה ונדחה. לפיכך הלך הזעם שלו עצמו עליה וגדל: "יאללה שלה. מי ישמע. אז לא יכולתי לשבת בבית ההוא שהרגיש כמו קבר. אז לא אהבתי את הריבות שלה. אולי מגיע לי מאסר עולם על זה? מה אני, פושע?" (עמוד 188 בספר)

אני לא מכירה מספיק את העיר חיפה, וככזו נחשפתי לאירועים ולמקומות שבה ממקום זר אך מלא עניין ש"תפס אותי" כבר בהתחלה. העיר המכוסה ענן אמוניה וסובלת זיהום סביבתי המוזכר בין לבין במהלך העלילה ומשתלב בה מעשית ומטאפורית, היא סוג של גיבורה במשולש הזה. הרבה בדידות יש בסיפור הזה המתרחש בעיר חיפה.

אהבתי מאוד את הכתיבה רווית ההומור, השילוב המושלם בין חמלה לרוע ונצלנות, חוסר היושר של רחלי, ההומור העצמי של מרתה, שפתה של רחלי, האהבה לבוס, סיפורי החיים של מרתה, נבואת הזעם הסביבתי לחיפה כל אלו גם יחד הופכים לעלילה קצבית על עושק קשישים מוכר והמון בדידות וכאב. 

לא הסרתי את הספר מידיי. ככל שיתיר הזמן הוא פרוזה ראויה לשבת גשומה או יום שמש חורפי. כייף של ספר.

אריאלה גולדמינץ מתגוררת בכרמל, בחיפה. נשואה ואם לבן.
בוגרת החוגים לספרות אנגלית ולתולדות התיאטרון באוניברסיטה העברית, ובעלת תואר שני בחוג לספרות עברית והשוואתית בתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה.
"ככל שיתיר הזמן" הוא ספרה השני. קדם לו "מרוץ שליחים" שזכה בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם ובמענק מטעם קרן גולדברג.

ריקי ברוך