הייתי שם וחוויתי תסכול בלתי נגמר. התופעות הפיזיות, האובדן הפנימי והגעגועים אל עצמי הציפו אותי כשהגעתי לגיל המעבר. הכל סביבי קרס. תחושת הביטחון העצמי, הגוף שעד אז לא אכזב ושבעות הרצון הכללית, נמוגו. זה לא נפל עלי כרעם ביום בהיר, זה חלחל בהדרגה והשקיע אותי לאט עד לנקודה שהיציאה ממנה לוותה בחוסר ידיעה וארכה ימים רבים. בסופו של דבר אחרי הכל, והיה הרבה, חציתי את גיל המעבר ופסעתי לתקופה חדשה אבל שונה.
"מייקי יעזוב וייקח עמו את נעורי, ואני כבר מתחילה להדוף את העתיד. האם איהפך להיות אמא של שירי והיא תתיז מתוך הכוּס שלי את ריח הדגים שלה? האם בדמותה אצטייר בעיני ילדי וחבריהם שייכנסו ויצאו מן הבית, ויראוני נמשכת אל זרועותיו היבשות של מות הזמן, כמו כל הנשים הצפודות ומיובשות השדיים, ששאון השנים מרוקן את עלומיהן בהחזרים קצובים כנגד הלוואה שנלקחה לפני עידן ועידנים? האם גם אני אשאֵב לתוך שקעי הלחיים של עצמי, עקורת רטט ופראיות?" (עמוד 23 בספר )
אז... מה עובר על אביגיל כשגיל המעבר שוטף אותה? מייקי, המאהב שהוא גם האקס המיתולוגי שלה, כבר לא בדיוק שלה; הילדים תכף עוזבים את הבית; ההורמונים נוטשים את הגוף; בזמן שהיא מעצבת בתים של אחרים, החיים שלה מתפרקים. ואם כל זה לא מספיק - היא נענית להצעה מתוכנית ריאליטי לגור באוטובוס בקיבוץ בעמק הירדן, לא לפני שהיא מאשפזת את עצמה בבית דיור מוגן יוקרתי, שם היא שוברת את כל החוקים.
"הגוף. הכל הרי תמיד בגוף. הגוף הוא הבית ואליו אנחנו כמהים לחזור, אבל בסוף כבר אין לאן. כי בסוף זה רק ארגזים ריקים עם ספרים וזיכרונות שנסדקו, ושברי סטים לא אחידים של צלחות על המדרכה בכניסה למה שהיה לנו נמל, ועכשיו כבר אינו, ואנשים זרים לוטשים אליו ידיים וחומסים את שנותר. הגוף, שכלל שאנו תלויים בו יותר כך הוא עוד ועוד הולך ומתרוקן מאיתנו בצעדים כבדים, בפרידות אטיות וכמעט לא מורגשות" (עמוד 52 בספר)
הוריקן של רגשות מציף את הגיבורה הנפלאה שבראה ענת לב-אדלר וזורק אותה דרך גג הבית המטופח שלה אל מרחבים מתעתעים שבהם גוף נשי מתבגר עדיין מתעקש לפעפע תשוקה, ואל מחוזות שבהם תפקידים מסורתיים של אמא ושל רעיה לא כופים את עצמם עליה. שם, הכי רחוק מהיומיום הבורגני המתערער שלה, יש לה הזדמנות להתעמת עם שקרים ושברים ולהחליט איך היא ממשיכה אל עבר מה שנדמה לה שהוא "שארית החיים".
לאחר שמכרה יותר מ-50 אלף עותקים מהרומן כותבת ומוחקת אהבה, שבו צללה אל תוך משבר אמצע החיים, חוזרת ענת לב-אדלר עם הרומן הפסיכולוגי אישה בעונת מעבר. בחמלה, באומץ, בעברית יפהפייה, מהולה בהתפרצויות של הומור חסר מעצורים, היא מעמתת את הגיבורה שלה עם ההתבגרות האכזרית ועם פנטזיית הנעורים האכזרית ממנה, לוקחת אותה אל הקצה וקורצת אל הקוראות כממתיקת סוד: כאלו אנחנו, רוצות הכול, עייפות מהכול, חכמות ומפוכחות להחריד, סקסיות, נוגעות ללב, פוחדות להזדקן ומצחיקות עד בלי די.
ענת לב-אדלר היא עורכת ותיקה בידיעות אחרונות, נשואה, אמא לשני ילדים בוגרים ומתגוררת בתל-אביב.
גמעתי את הספר בשקיקה. מיאנתי להסיר אותו מידי גם כשמטלות היום קראו לי להשלימן. צללתי לתוך תיאורי גיל המעבר והפכתי להיות חלק מהם בזכות החוויה האישית שחציתי אני לאורך אותן שנים. לב-אדלר שכישפה אותי בלי שידעה ל"כותבת ומוחקת אהבה", מציבה בספרה "אישה בעונת מעבר" מראה מדויקת לתהפוכות החיים שחווה כל אישה בגיל המעבר. הפחדים, הדילמות, החלומות, הגעגועים, הקנאה המוסוות בדור הצעיר והחשש מפני מה שעתיד לקרות, כולם גם יחד, עטופים ברומן מטלטל עד לסופו המסקרן של הספר (לא יהיה כאן ספויילר!) נשים וגברים רוצו לקנות וקרא!
"אישה בעונת מעבר" מאת ענת לב-אדלר, הוצאת משכל, ידיעות ספרים, 288 עמודים, לרכישה ישירה לחצו כאן
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה