אני אוהבת לקרא ספרים המחברים אותי לכותביהם באופן אישי. משהו שם תמיד שומר עלי במתח קריאה ולא מאפשר לי להוריד את הספר מידי, עד שמטלות היום יום נזנחות במידת מה, והופכות שוליות בתעדוף היומי.
השבוע הגיע אלי הספר "שכבות שקופות" מאת דבי שריר קרת. והספר כשמו כן הוא! כמה נכון ומדויק הרגיש לי השם, שכן ככל שהתקדמתי בקריאה הפכו השכבות לשקופות.
בגיל שש מבינה שפרה לראשונה שאמהּ מסתירה סוד גדול אבל לא מעזה לשאול. באחד הערבים בעודה פוסעת לצד אבא שואלת הקטנה: "אבא, איפה המשפחה של אמא? למה אין לה הורים כמו שיש לך? למה בסדר אנו תמיד רק עם הצד שלך במשפחה"? אבא הניח את המזוודות על השביל וענה לי בקול רם ונחוש, באופן כמעט מכני, כאילו המשפט היה מוכן על שפתיו ורק חיכה להיאמר: "טוב ששאלת אותי ולא את אמא עצמה. יותר אף פעם אל תשאלי את השאלה הזאת." (מתוך עמוד 11 בספר)
אבל שפרה לא נרתעה, סקרנותה רק גברה וככל שהיא מתבגרת הסוד מורגש היטב בין המילים ובלעדיהן, ומתחיל לגבות את מחיר הסירוב לחשיפתו. המחשבה על הסוד אינה מרפה ממנה והיא יוצאת למסע חיפושים. מהו הסוד שהועבר כמטען מתגלגל ומכביד, שמקורו בסבתא עלומה אשר נכדתה לא הכירה?
מה תאפשר לנכדה התרת הסוד, שהתרחש בדור שלא חייתה בו?
האם הדיבור הגלוי יַקנה לה את זהותה ויחזק את השושלת הנשית?בשפה רהוטה, צבעונית ועשירה ובארבעה קולות ייחודיים פורשת בפנינו דבי שפריר קרת סיפור מסע מרתק של ארבע נשים. כל אחת מהנשים מושפעת מהסוד באופן שונה ודומה גם יחד. דבי מובילה במיומנות את קוראיה במסעה המטלטל של הצעירה בנשים, אשר בניגוד לבוגרות ממנה אינה מוכנה לוותר על גילוי האמת, חשיפת הסוד אל האור ושחרור המטען הבין דורי המכביד והמעיק – עד לרגע הסיום שמציע מעט נחמה.
יכולתי לחוש את רגעי החיים המפחידים בגטו מול רגעי הדמיון ששלבה הכותבת בין הפרקים. אירועים, מקומות, משאלות, מכאובים והרבה שאלות שלא תמיד נענו אם בכלל נשזרו זה לצד זה.
גמעתי את הספר בשקיקה ממאנת להסיר אותו מידיי. סקרנות, מתח ומציאות היסטורית מתקופת ימי מלחמת העולם השנייה, הפכו אותי לעצובה ומתוחה יותר, עד שגרמו לי שלא להתנתק. לאט לאט הוסרו השכבות. הנחישות שאפיינה את הכותבת שלא להתעלם מסיפור אודותיה של אמא, החקר, החיפוש, חשיפת הרבדים ובנייתם מחדש כמו בפאזל מדויק הניבו בסופו של דבר ספר מרגש, נוגע ומעורר מחשבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה