זה התחיל אי שם בגיל ההתבגרות שהתחברתי לשירה. זוכרת את עצמי גוזרת את השירים שפורסמו בעמודים האחרונים של עיתון "דבר" המתולגי שהורי היו מנויים עליו לאורך שנים. גוזרת ומכניסה לשקית המיעודה במגרה הראשונה או מדביקה על גב הדלת.
בגיל 15 התחלתי לרכוש ספרי שירה בהתאם להזדהות האישית בכל גיל. ספרים ספציפיים מביניהם מלווים אותי עד היום גם בגיל 60.
כשקראתי בין דפי "מה הטעם" ספרה החדש של לורן רובין שבו ועלו בי תחושות של חזרה בזמן לתקופות שונות בחיי.
שובר שורות
"אני מרחק שורה, מרעש התנפצות של חלומות שלא היזתי לחלוק.
אני במרחק של שורה, מלהתפרק למשמע השיר המוכר.
מרחק שורה, משבירה. אני כבר בחצאי הדרך כלום לא קורה פה,
אני אוספת את עצמי תוך כדי שאני מנסה להיזכר איך נושמים חאחר התנפצות,
השיר מתנגן כבר בפעם השלישית ברציפות.
השורה לא נגמרת, מקומה מגיעה התחדשות פתאומית.
אני מחליטה לעזוב אותה בצד, ולוקחת סרט דביק של קיטשיות הרסנית,
אהבה מסוג אחר-מהסוג שאמור לבנות אותי לאחר שאשבר."
עמ' 122 בספר.
מה הטעם / כתבה לורן רובין
הוצאת מדיה 10
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה