"... לצעדתי לכיוון בית-הדין הרבני בפעם המי יודע כמה. העד התורן היום הוא
אחי הקטן. נכנסתי לבניין הגבוה. בפרוזדור שום דבר לא השתנה, אותה אנדרלמוסיה, אותם המראות, אותן התחושות, אותם פקידים, אותן רשימות... אני יודעת שאחכה שעות עד שאכנס לאולם. באפתיות מוחלטת אני יודעת שלא אקבל את הגט. אני יודעת שלא יקשיבו לי, ויודעת שמילותיי תהיינה ספורות.."
קראתי
את הספר, ובקטעים מסוימים אף חזרתי וקראתי בו שוב. רציתי להבין: למה?
חשתי את כאבם של אורלי והילדים שנקרעו בגעגועים לאבא וכעסו בו זמנית על דרכו.
ניסיתי להשיב לעצמי על שאלות רטוריות רבות אלא שמרביתן נותרו בי ללא מענה
מספק.
במבט
לאחור, יהיה מי יאמר ש"הכתובת הייתה על הקיר" כבר בערב החתונה.
אורלי, כלה צעירה מאוהבת, ניצבת מתחת לחופתה עם
עודד מי שבעוד דקות ישבע לה אמונים באהבתו, חווה השפלה וביזוי מול בני משפחתה וקהל
הקרואים ואינה נסה אל נפשה.
בעוד
הרב שואל את החתן:
עודד, "כמה אתה מוכן לשלם במקרה של גירושין?"
מה
שהיה אמור להישאל לפני החופה, ולא מתחת לחופה.
ועודד ענה: "מה זאת אומרת?
מה היא פרה או כבשה?" הקהל השתתק, והקשיב לוויכוח שלא נגמר...
"הרגשתי
שהרצפה נשמטת מתחת לרגליי"... כתבה אורלי למעלה משני עשורים אחרי.
סבך התלאות בבית
הדין הרבני, זיכרונות ילדות ונעורים, ותמונות מתא משפחתי רווי אלימות פיזית ורגשית
מנוסחים ב"מסורבת" והופכים אותה
למסמך עדות כואב בעוד הפחד קושר בין כל חלקיו ושולט בבחירותיה של אורלי בדרך לגט המיוחל.
"חיכיתי
עשרים ושתיים שנים עד שהיה לי כוח להוציא את עודד מהבית. חמש שנים הייתי בטראומה
מעצם הפירוד. עכשיו עושים לי דווקא, ולא נותנים לי גט. די. אין לי כוח" כתבה
אורלי באחד הימים.
אני מלווה ומכירה
אותן היטב את מסורבות הגט. הנשים שאבדו את האמון בממסד, ברשויות ובכל מי שבא איתן
במגע. ליוויתי אותן ועדיין לאורך שנים. חודשים ארוכים הן מצפות לדיון בבית הדין הרבני כשהתקווה הכבויה בלב מתממשת
בסופו של דבר שוב ושולחת אותן "בידיים ריקות" להמתין שוב לדיון הבא.
קרי מזג ותלושים
מהמציאות, כך הם נתפשים בעיני אותם רבנים שאינם עומדים בדרכם של סרבני הגט עד
שמאפשרים להם לעגן את נשותיהן תוך נימוקים והמטלות שונות והזויות בכל דיון מחדש.
אמפטיה ותסכול
ליוו אותי במקביל לאורך קריאת הספר. כמי שמלווה נשים מסורבות גט הכרתי מקרוב את התלאות
המשברים והספקות שלא חדלו מלהפתיע שוב ושוב. כל אימת שיחלה שהרגע אכן קרוב...שבה
עוגמת הנפש בפנים חדשות. באותם רגעים חשבתי לעצמי שאני במקומה הייתי עומדת על פסגת
ההר וצורחת בייאוש.
אחת מכל חמש נשים המתגרשות בישראל נקלעת למצב של
סרבנות גט שהיא תוצאה ישירה של החוק המקנה לבתי הדין הרבניים את הסמכות הבלעדית
בענייני נישואין וגירושין. על פי ההלכה, רק הגבר יכול לממש את הגירושין ולתת גט,
מה שמעצים את כוחם של גברים על פני הנשים וחושף אותן לסחטנות, למניפולציה
ולהתעללות"
במשך יותר מעשור הייתה אורית שיפמן מסורבת גט.
במהלך שנים אלו נחשפה לסיפורים רבים של נשים שגם הן, כמוה, היו נתונות לחסדם של
בתי המשפט, הרבנות ומעל לכל - לחסדם של הגברים להם נישאו. מתוך המאבק האישי שלה,
שלהן, נולד מסורבת - ספר הביכורים שלה.
מסורבת- מאת אורית שיפמן /הוצאת ניב.
לרכישת המהדורה המודפסת במחיר 74 ש"ח
בחנויות הספרים סטימצקי, צומת ספרים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה